אחרי המוות (המשך לרק ידידים) הקדמה

לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב הזה, החטיפה הזאת שינתה את חיי. הוא מת, ואני לא יכולה להחזיר אותו. עמדתי מחזיקה בידיי שמלה שחורה, הפעם האחרונה שלבשתי אותה הייתה בהלוויה של סבתא שלי ג'ורגיה. אני לא אשכח אותה, באותו יום נשברתי, התרסקתי סבתי הייתה היחידה שהבינה אותי. וכשהיא נעלמה אני הרגשתי מתה מבפנים, ועכשיו שוב אני לובשת את אותה שמלה. גופי רועד, הוא היה חלק כל כך גדול מחיי ועכשיו הוא לא כאן. "את באה מתוקה?" אמרה אימי, גם אני חשבתי שזה מוזר אך הכל השתנה מאז החטיפה. ההורים שלי הבינו שהם לא רוצים לאבד אותי, אז התחלנו להתחבר זה עצוב שהוא היה צריך למות בשביל זה. רעדתי שוב הפעם בעוצמה רבה יותר, הדמעות נפלו מעיניי לא הצלחתי להשתלט על עצמי. אמי החלה להתקרב, "מלאני הכול בסדר?" יכולתי לשמוע את החששות שבקולה. "שום דבר לא בסדר הוא מת וזה באשמתי" אמרתי המשכתי לבכות, "שלא תעזי להגיד שזה באשמתך" אמרה וחיבקה אותי. שנינו התחלנו לבכות, "אמא אני מתגעגעת אליו" אמרתי בקול שקט. "אני יודעת יקירתי אני יודעת" אמרה אימי וניקתה את דימעותי.