חלון פתוח- פרק רביעי

כשקמתי בבוקר, לא יכולתי להגיד אם אירועי הערב הקודם היו אמיתיים, או רק חלום שכוח למחצה. הדבר היחיד שזכרתי בבירור חד, היה איך מצאתי את הפתק…
הוא עכשיו נח בכיסי, יחד עם עוד כמה דברים הכרחיים. כמו כלי- אין לו חשיבות נפשית בשבילי יותר. הוא שימש להעביר את ההודעה, והוא העביר אותה.
קמתי מהמיטה, והתחלתי ללכת לכיוון המטבח כדי להכין לי משהו לאכול- אולי קרקר או פחית שימורים. בגלל ההיעדרויות הארוכות מהבית אף פעם לא היה לנו בבית אוכל טרי. רק אוכל משומר. אין טעם לקנות אוכל טרי כשאין אף אחד בבית שייהנה ממנו במשך רוב השבוע- רק משפחות עם ילדים קטנות שעוד לא גויסו קונות אוכל טרי.
לשבת ליד השולחן לבדי היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי. ארוחות הבוקר תמיד היו עליזות מאוד במשפחתנו, פינה של אושר טהור ועליצות בלב מלחמה בוערת. קרבות אוכל, צחוק מתגלגל, חיוכים. שעות יפות שאינן עוד.
ארוחת הבוקר השקטה שלי עברה מהר. לא יכולתי לחשוב, לא רציתי לחשוב. רציתי לגמור עם זה, לאסוף את דבריי וללכת לבסיס. לבקש קביעות.

כשסידרתי את החפצים שנותרו בבית, וארזתי אותם בתוך תרמיל גדול, נתקלתי בדבר שלא ציפיתי למצוא.
כדור רובה גדול, מוכתם באדום של חלודה בכמה מקומות, חלקו העליון מחורר ותלוי על שרוך עור לקשירה על הצוואר.
המזכרת האחרונה שלי מאבי. הוא נתן לי אותו, חלק ממנו, מהרובה שלו, לפני שיצא מהבית פעם אחת אחרונה. "אסור לי לתת כדור מהרובה שלי. זה כמו לתת חלק מעצמי. ולכן אני עושה את זה." הוא אמר אז, סוגר את ידי על הכדור. אני טמנתי אותו בכיסי, ומאז לא חשבתי עליו יותר. נזכרתי בו רק לאחר שמצאנו את הפתק, הפתק שבדלת, בפעם הראשונה. אז עוד הייתי עם משפחתי. אז כולנו חלקנו בכובד של חתיכת הנייר הזו. עכשיו אני מחזיקה את כובדו של הנייר לבד, יחד עם המשקל שנותר מהנייר הקודם.
לא ידעתי היכן הכדור, הוא אבד במשך זמן רב. הרגשתי את עצמי נקרעת מבפנים על שהנחתי לעצמי לאבד דבר כל כך יקר- לאבד חלק ממנו. ועכשי ומצאתי אותו שוב.
כמו אז, ידי סגרה על הכדור, המתכת המחוספסת- חלקה חליפית טמונה בתוך כף ידי, ואני כבר לא מסוגלת לראות אותה מבעד למסך המטושטש שבעיניי. אבל הדמעות לא זולגות. הן כבר לא ייצאו- מספיק מהן הוזלו כבר.
קשרתי את הכדור סביב צווארי. שם הוא לא יאבד.
כשהמשכתי לארוז, כל דבר נראה לי כחלק מאחד מבני משפחתי. אבל לא יכולתי לקחת את כל החלקים. אבל בכיסי נותרו דברים חשובים, דברים שלא אתן להם לאבד- סרט אדום שאחד מאחיי הבוגרים הביא לי. קת סכין שבורה מאח אחר. טבעת של אמי. חלקים חסרי חשיבות מחיים שאינם.

כשהבית היה ריק, לפחות מבחינתי, נעמדתי מול הדלת, התרמיל תלוי על כתף אחת, וניסיתי להכריח את עצמי לצעוד אל הדלת.
צעד אחד, שניים. הושטתי את ידי ופתחתי את הדלת, בפעם האחרונה.
את החלון לא סגרתי.