כשהגורל בוכה

"אחי, אתה בא לחדר אוכל?" צעק נדב.
"אני בא, אני בא! איזה נודניק אתה!" ענה לו עופר וחייך.
לאחר כשעה של התארגנות אינטנסיבית, יצא לבסוף עופר מן החדר, לבוש בבגדי החייל שלו ובמבט שתמיד היה כובש את לבן של כל הבנות. רק יצא מן החדר, וכבר הבחין בבחורה הנועצת בו מבטים חודרים.
לבטח המחשבה האוטומטית שעולה בראשכם מצביעה על ניצול של תכונה זו, כפי שהייתם אתם עושים בעצמכם אילו הייתם זוכים למתנה כזאת.
אך טעות מרה נפלה בידכם… ההפך הגמור הוא הנכון.
לעופר, הביישן מבין השניים, מעולם לא הייתה חברה רצינית.
הוא תמיד ראה את עצמו כלא מספיק טוב בשביל אף אחת, ולכן לא היה מסוגל להחזיק שום קשר רציני.
לעומתו, נדב, שלא היה בעל תכונות יוצאות דופן, התחיל עם בחורות ללא רבב. הוא לא ידע גבולות בכל הקשור לנושא, ושבר לאינספור בחורות את הלב. כמה שהשניים האלה שונים – ככה חברים טובים.
נדב ועופר חברים כבר מכיתה ז', לאחר המעבר לחטיבה. כבר מההתחלה, התקבצו סביב עופר אינספור חברים חדשים, אך הוא דחה כל אחד ואחד מהם.
אף אחד לא הצליח לחדור אל ליבו… הוא ראה בכולם שחצנים וצבועים שרוצים לבלות בחברתו רק בגלל אינטרסים.
לפתע הוא הסתכל אל פינת הכיתה, ואל עיניו נגלה ילד בודד, מפוחד ורגיש, שרק מחכה לצאת החוצה ולהראות לכולם מה הוא באמת שווה. מאותו הרגע, התחילה חברות ששום דבר לא עמד בדרכה, ושנמשכה עד היום, כשהשניים כבר מתגייסים לצבא.

"אני צריך לספר לך משהו", אמר עופר לאחר נגיסה נדיבה בעוף שהיה מונח על הצלחת שלו.
"מה הדרמטיות?" צחק נדב. "דבר אחי!"
"טוב, אז ככה." הוא לגם לגימה מהמשקה הכתום והדליל שהיה מונח על השולחן והמשיך בדבריו. "אני… אני יוצא למבצע עם הפלוגה שלי בקרוב. הוא לא אמור לקחת הרבה זמן, אנחנו בסך הכול צריכים לסכל שם משהו… רק רציתי ליידע אותך, שזה לא יבוא לך בהפתעה."
השתררה שתיקה בין השניים. לא היה צורך במילים; עופר ידע בדיוק מה מפריע לנדב. למרות שנדב תמיד "שיחק אותה קשוח", הוא ידע ששניהם תלויים אחד בשני, ממש כמו אחים. עופר מעולם לא התחבר למושג הזה, "אח שלי", אך נדב היה היחיד שהיה ראוי לכינוי הזה, מבחינתו של עופר.
"מה אתה דואג כמו כוסית?" הקניט אותו עופר.
"לא דואג, מה יש'ך?"
"אל תדאג אחי, אני אחזור בקרוב. אין שום סיבה שיקרה משהו."
"מה שתגיד", אמר נדב ופינה את המגש שלו בכעס.
עופר נכנס אשון אל החדר, והחל לפתור תשבץ נוסף מהחוברת שלו.
כעבור מספר דקות נכנס נדב בסערה אל החדר, וחטף את החוברת מידו של עופר.
"אני לא מבין בשביל מה אתה עושה את זה!" התפרץ נדב.
עופר המופתע הסתכל על נדב במבט שואל.
"מה? מה עשיתי?" אמר.
"בשביל מה אתה צריך את המבצע הזה? אני ממש לא מבין!" התסכול שנשמע בקולו הפתיע מאוד את עופר. "למה אתה צריך לסכן את החיים שלך ולגרום עצב לכל כך הרבה אנשים שסובבים אותך בשביל השטות הזאת?"
"שטות?! איך אתה יכול לקרוא לזה שטות?!" התרגז עופר. היה זה דבר מאוד לא אופייני לעופר, אך הייתה לו רגישות מיוחדת לנושא. " אני הולך להגן על התחת שלך בזמן שאתה יושב פה ומנסה להתחמק מכל דבר אפשרי! אז תפסיק לנג'ס לי ותתעסק בעניינים שלך!"
"אני חבר שלך ואתה צריך להגיד תודה שאני אומר משהו!"
"חבר אמיתי היה תומך בכל מה שאני עושה, ולא מנסה להרוס לי כל הזמן!"
"אז עכשיו אתה חושב שאני מנסה להרוס לך? אני תמיד הייתי עוזר לך בהכ.."
"עשה לי טובה נדב. אתה לקחת ממני את הבחורה היחידה שבאמת אהבתי רק בגלל החרמנות המזדיינת שלך!"
"לך תזדיין!" צעק אליו נדב, זרק את חוברת התשבצים הצידה ועזב בסערה.
נשמע קול ניפוץ.
"פאק!" צעק עופר וניגש אל מקור הקול. לנגד עיניו נגלתה תמונתם של עופר ונדב מיומם הראשון בצבא, מנופצת לרסיסים.
…………………………………………………………………………………………………………….

הימים חלפו במהירות, ועדיין לא החליפו השניים מילה.
כל אחד מהם ניהל את חייו בחדר בלי להחליף מילה עם רעהו, ולו הקטנה ביותר.
היום של עופר לעזוב הלך והתקרב, אך נדב המתוסכל המשיך לשתוק.
כעבור כשבוע, החל עופר להתארגן למבצע. הוא הסתכל על נדב במבט מאשים, וידא כי לקח את כל החפצים שהיה עליו לקחת ועזב את החדר.
"חכה רגע עופר!" צעק נדב.
"מה אתה רוצה?"
נדב הסתכל עליו מספר שניות ולא הוציא מילה.
"ככה חשבתי", אמר עופר ועזב את החדר.
נדב נכנס חזרה אל החדר, ופתח את המגירה של עופר שמעולם לא נגע בה. שם הוא מצא את תמונתם שלו ושל עופר, מנופצת לרסיסים.

שבוע חלף, ועדיין עופר לא חזר. כולם החלו לשאול את נדב אם יש לו מושג למה הוא מתעכב.
"מה אני, אמא שלו?" ענה להם. "אתם רוצים לדעת, תבררו בעצמכם!"
לאף אחד לא היה מושג מה קרה בין השניים, ונראה היה כי הסתקרנו מאוד. למרות זאת, לאף אחד לא היה את האומץ לשאול את נדב הכעוס.
כעבור שלושה ימים נוספים, חלף כעסו של נדב כמעט לגמרי, והתחלף בדאגה לעופר.למרות כל מה שקרה, נדב היה נותן הכל כדי לראות את עופר באותו הרגע. בעודו מלווה ברגשות אשמה ודאגה, נשמעה דפיקה בדלת.
"'כנס", צעק נדב. בפתח הדלת עמד המפקד שלו,בסבר פנים חמורות.
"נדב, אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב", אמר.

…………………………………………………………………………………………………………………………………..

ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. ביפ…..

הצפצופים הבלתי נפסקים הדהדו בראשו של עופר. לאט לאט הוא פקח את עיניו, ומראה האחיות המסתודדות הופיע לנגד עיניו. לפתע הבחינה אחת האחיות כי הוא עיניו נפקחו.
"דוקטור, הוא התעורר!" צעקה.
הדוקטור הגיע כעבור כדקה, והעביר את עופר מספר בדיקות.
"מה… איך הגעתי לפה?" מלמל עופר."
"אתה ניצלת בנס", אמר הדוקטור בחיוך. "לולא חברים שלך שערכו עבורך מבצע כדי להציל אותך, ודאי לא היית כאן עכשיו."
"חברים… מי?"
"אני חושב שמישהו בשם נדב הוביל את המבצע."
"באמת?" אמר עופר וחייך. "ואיפה הוא עכשיו?"
הדוקטור החליף מבטים עם האחות, מתלבט מה לענות.
"למה אתם שותקים?" אמר עופר. "תגידו לי מה קורה!"
"א… אנחנו לא.. לא יודעים", שיקר הדוקטור.
"אתם צוחקים עליי?! הבנאדם בא להציל אותי ואתם אפילו לא יודעים מה קרה איתו?"
"אנחנו צריכים אישור כדי לקבל פרטים חסויים מה.."
"בולשיט!" צעק עופר. "עזבו אותי, אני הולך למצוא אותו!"
עופר זינק אל עבר המסדרון לבוש בבגדי בית החולים, והדוקטור אחריו. "חכה רגע עופר, תן לי להסביר!"
אך היה זה מאוחר מדי. עופר לעולם לא ישכח את המראה שנגלה לנגד עיניו באותו הרגע.
גופתו של נדב שכבה שם בשלווה, נחה לה על משכבה. דמעותיו של עופר זלגו מעיניו ללא קול, ונפלו אל הרצפה.
והגורל, שתמיד צוחק באירוניה שכזו – אפילו הוא בכה.