יומני אמילי-פרק שמיני-לראות את העולם מנקודת מבט אחרת-

קודם כל אני ממש מצטערת שלא העלתי פרק כי היה לי חופש ואימא שלי הציעה לטוס לקנדה לשבוע וצרפת שבוע אז לא יה לי זמן להעלות פרק אפילו לכתוב אותו.טוב אני מקווה שתהנו :)

פרק שמיני

-לראות את העולם מנקודת מבט אחרת-

"יום חמישי,15 בדצמבר 2011
כל הלילה חשבתי בכיתי.לא ישנתי כל הלילה.השעה עכשיו 4 בבוקר.אני לא מאמינה כל השנים האלה,כל החיים שלי זה שקר.אבא שלי שמעתי אותו מדבר עם מישהו.שמעתי את אבי אומר שאימא שלי היא לא אימא שלי אלא מישהי אחרת שהוא מנסה להיפטר ממנה.אני לא מאמינה!
כל החיים שלי שיקרו לי! קראתי למישהי שאני לא מכירה באמת "אימא".
איזה טיפשה אני! שנים שלא הרגשתי את עצמי מחוברת איתה,האמת שאף פעם לא הרגשתי חיבור בינינו.חוסר החיבור הזה חשבתי שזה בגלל שלא היינו ביחד רוב הזמן.
עכשיו אני מתחילה לראות את העולם מנקודת מבט אחרת.

למה זה חייב לקרות לי? למה אני? למה אני תמיד סובלת? למה כל החיים שלי עשויים משקרים? למה משקרים לי? למה אף אחד לא מספר לי כלום?! למה אני פשוט לא יכולה לחיות חיים נורמאליים ללא שקרים מוזרים וללא דרמה של 24/7 אלא עם דרמת בנים.למה אני פשוט לא יכולה להיות נורמאלית?!"

מחיטתי את דמעותיי.נכנסתי לאמבטיה עם הגופייה הלבנה ועם המכנסון השחור.מילאתי את המים עד הסוף.חשבתי על המילים שכתבתי ביומן מילמלתי אותם בראשי שוב ושוב עד שלא ידעתי מה עובר בראשי עד שעצרתי את נשמתי והחלקתי את עצמי למטה.הייתי שמה מתחת למים איזה שתי דקות ללא נשימה.חשבתי על החיים שלי על איך שהייתי כל כך עיוורת?!
ראיתי את הארי ואז הכל הטשטש לי והפך לשחור.

* * *

"ג'וסלין?" ראיתי את הפסיכולוגית לשעבר שלי.היא לא השתנתה עדיין,עינייה היו אפרפרות,שערה השחור ושפתייה האדמדמות.היא לא השתנתה בכלל.ג'וסלין הייתה הפסיכולוגית שלי כשחשבתי "שאימא" שלי "מתה".
"כן,אמילי." היא אמרה "יש משהו חדש שאת רוצה לספר לי?" היא שאלה.
הינהנתי."נכון שאבא שלי שלח אותי לפסיכולוגית כאילו אלייך? אז הוא שלח אותי אלייך כי הייתי בטראומה כי ראיתי את אג'ליקה מתה בתוך זרועיי." התחלתי להסביר.
"אימא שלך." ציינה ג'וסלין.
"גמאני חשבתי ככה.חשבתי שהיא אימא שלי." נאנחתי.
"אני לא מבינה,אנג'ליקה היא לא אימא שלך?" שאלה ג'וסלין.
"הרבה דברים קרו לי בחודש האחרון,עברתי דירה כאילו עיר,התחלתי ללמוד בבצפר אחר,אני עדיין בת 15,יצא שאנג'ליקה חייה והופיעה פתאום משום מקום-"
"מה?" קטעה אותי ג'וסלין.
"כן,גמאני הופתעתי בהתחלה אבל מימלא לא הרגשתי מחוברת אלייה,אף פעם לא התחברתי איתה."
"אני יודעת,סיפרת לי את זה בזמן שהיית מטופלת שלי."
"יום אחד חזרתי לבית וכשעליתי לחדרי שמעתי את אבא שלי מדבר עם מישהו והוא כעס מאוד,הוא כעס על אנג'ליקה,לא הבנתי למה עד שהוא אמר שאנג'ליקה היא לא אימא שלי."
ג'סלין שתקה.הסתררה דממה.הסתכלתי סביבי וראיתי שאני בנדנדה ליד בחוף זה היה אןתו מקום! אותו מקום שהייתי עם אנג'ליקה!
"רגע,אחח" נאנחתי כשהבנתי שכל זה חלום ושאתעורר בבית חולים."למה לא יכולתי פשוט לחלום שאני מלכת הודו או משהו.עצמתי את עיני,נשמתי נשימה עמוקה וכשפקחתי את עיני הייתי לבושה כמו איזה הודית ועם כתר מוזר."יש!" צעקתי ואז כל העבדים הסתכלו עלי כמו איזה פריקית.מישהי שעמדה משמאלי נפנפה רוח עלי באמצעות עלה ענקי ועמדה מישהי די גבוהה שניסתה להאכיל אותי בענבים אך עצרתי אותה למזלי.השתעממתי מלהיות מלכת הודו אז חשבתי על קליאופטרה כאילו אני ההייתי קליאופטרה.עצמתי את עיני,נשמתי נשימה עמוקה וכשפקחתי את עיני ראיתי אותי שוכבת בתוך ערסל ושני בחורים שריריים מנפנפים לי בעלה ענקי ואני נראית מזה אש שם.קמתי משם והם באו אחרי,ראיתי את אחד הארמונות המצריים שיש בסרטים המצריים.התיישבתי על כיסא מלוכה אחרי שנכנסתי לארמון והבנים הובילו אותי.שמעתי חצוצרה,כל מיני אנשים נכנסו והתחילו לרקוד-
אין לי מושג מה הם רוקדים,ריקוד מצרי,אולי?

* * *

פקחתי את עיני במהירות והתחלתי לנשום במהירות,עמדתי על רגלי במהירות.הסתחררתי אך בכל זאת לא מעדתי.הרופא ניסה להגיד משהו אבל קטעתי אותו עוד לפני שהוא התחיל לדבר "צא" אמרתי. "אב-" שוב הרופא ניסה לדבר אבל שוב קטעתי אותו ואמרתי "צא,אבא אל תערב.תיצא גמאת.כולכם תיצאו, עכשיו!" פקדתי עליהם.
הוצאתי את האינפוזיה, התלבשתי. ראיתי את הארי והרופא רבים זה עם זה אז הסתובבתי לכיוון השני והתחלתי ללכת.עברתי במחלקת של אלצהיימר וראיתי שם מישהו, אריק?!
נדהמתי לרגע אבל נרגעתי כשקיווצתי את עיני והסתכלתי שוב. האיש ששכב במיטה נראה ממש כמו אריק אך יותר מבוגר.
נתתי לנהג המונית את המזומנים שנשארו לי ויצאתי מהמונית.דפקתי על הדלת ולמזלי אריק פתח אותה."היי" אמרתי.
"היי" הוא השיב."מה קרה?" הוא שאל.אריק ידע שמשהו קרה אילולא לא קרה משהו לא הייתי באה אליו ב1 וחצי בלילה.
נאנחתי ואמרתי "אני אסביר לך אחרי שתכניס אותי?" נתתי חיוך.
אריק סימן לי להיכנס.נכנסתי לביתו והתיישבתי בישיבה מזרחית על הספה שבסלון.
"את הולכת לספר מתישהו למה את פה?" אריק שאל בעודו מושיט לי ספל תה חם.
נאנחתי שוב והתחלתי להסביר "התעוררתי בבית חולים ו-" אריק קטע אותי "בית חולים?"
"כן אריק,בית חולים.אז בקיצר התעוררתי, אמרתי לכולם לצאת ואז כולם יצאו, התלבשתי וכשיצאתי מהחדר ראיתי את הארי ואבא שלי רבים עם הרופא.יצאתי מבית החולים מבלי שאף אחד שאני מכירה ראה אותי.באתי אלייך כי אם יבינו שברחתי להם, הם יחפסו כל מקום חוץ מהמקום הזה כי הם לא יודעים מי השכנים שלנו."
"למה היית בבית חולים?"
"נשארתי יותר מידי זמן מזה שהייתי חייבת." לא ידעתי מה להגיד.כאילו מה הייתי אמורה להגיד 'ניסיתי להתאבד' שהוא יחשוב עוד יותר שאני פריקית חסרת חיים?
עברו כמה דקות של שתיקה עד שמשהו צץ לו במוח."בואי" אריק סימן לי לעקוב אחריו, עלינו לקומה השנייה, הוא פתח דלת שכנראה מובילה לעליית הגג של הבית שלא היה לי מושג שיש דלת לעליית הגג בבית שלי כאילו שלו. הבתי שבשכונה שלנו מעוצבים כאותו סגנון.
עלינו לעליית הגג ללא הגג בעצם.באמצע עמדה ספה קרועה ודי ישנה.אריק התיישב בספא וגמאני,הסתכלתי סביב לרגע וראיתי את הנוף המוזר.
"אף פעם לא שמתי לב שיש ג'ונגל מאחורי השכונה שלנו." ציינתי.
"זה לא ג'ונגל,זה יער." תיקן אותי אריק.

הצילצול של הפלאפון שלי העיר אותי.התעוררתי על הספה בתוך זרועותיו של אריק שגם הוא התעורר מהצילצול של הפלאפון שלי."אוי שיט אני מאחרת." הכרזתי ומיד הלכתי לעץ שהיה בין לבית שלי לבין של אריק.עברתי לעליית הגג שלנו וכשירדתי למטה הדלת הייתה נעולה.דפקתי על הדלת "יש כאן מישהו?!"
צעקתי כמה פעמים ואז סופסוף מישהו פתח את הדלת "דודה ליסה" מיד קפצתי עלייה בחיבוק.
"אמילי,מה את עושה כאן? את לא חייבת להיות בבית חולים?" דודה ליסה התחילה לתחקר אותי.
"אני אספר לך אחר כך,עכשיו אני מאחרת." עניתי לה במהירות.
"לאן?"
"לבצפר.דודה ליסה בבקשה אל תספרי לאף אחד שהייתי פה ואני יודעת שהם מחפסים אותי ושהדאגתי אותכם.אני נשבעת לך שאני אספר לך הכל אחר כך תפגשי אותי היו בשעה שבע בבית הקפה שנפתח ליד הבצפר." אמרתי לה.דודה ליסה הינהנה באי רצון ונתנה לי ללכת.התקלחתי,התלבשתי וכשירדתי למטה ראיתי את דודה ליסה מחכה לי עם טוסט ונס קפה ביד. "קחי" היא הושיטה לי את הטוסט ואת הנס קפה. "תודה" השבתי לה ולפני שיצאתי מהבית דודה ליסה הודיעה "אלברט מחכה לך." הינהנתי אליה ויצאתי מהבית.

"היי אלברט" אמרתי כשנכנסתי לג'יפ. "היי רפונזל." השיב לי אלברט. גילגלתי את עיני 'איך לעזאזל הוא זוכר את זה שאימא שלי הייתה קוראת לי ככה?'
אלברט התחיל לנסוע וכמובן שאני התחלתי להסתכל סביבי.ראיתי די המון פרחים ועצי,קיוסקים,מסוממים שמעשנים ובית קפה.
"אלברט תעצור רגע,בבקשה." ביקשתי וכמובן שהוא עצר.
"לקנות לך קפה?" הוא שאל.
"אה,אני אקנה מימלא ראיתי מישהי אז תחכה לי פה איזה 10 דקות."
"אבל אין לך בצפר או משהו כזה."
"קודם כל אלברט אין לי בצפר היום, היום זה יום שישי וזה יום חופש ומימלא יש לי רק ריתוק עד 4 והריתוק שלי מתחיל ב6 וחצי בבוקר וחוץ מזה השעה עכשיו רק 5 וחצי. אז אני בטוחה שלא יהיה יכפאת לך אם אני אשאר כאן איזה רבע שעה 20 דקות."
אלברט גילגל את עיניו ואני יצאתי מהג'יפ, מנסה למצוא את ג'וסלין. אבל אני לא בטוחה שזאת הייתה היא. ניכנסתי לתור שכמעט ו-לא היה קיים.
הסתכלתי שוב סביבי אך לא ראיתי אותה וכשיצאתי החוצה, ראיתי אותה!
היא ישבה מחוץ לקפה שותה נס קפה ואוכלת קוראסון. רק היא מתעוררת מוקדם ובאה לכאן רק בשביל לאכול קוראסון חם שיצא רק הרגע מהתנור.