רק ידידים- פרק 16 פרק אחרון!!!

"חכה שם אני צריכה לאסוף כמה דברים מהבית שלי" אמרתי לתוך הטלפון בשקט, "טוב" אמר כריס וניתק את השיחה. הלכתי לחדרו של דילן לא רציתי להעיר אותו אבל הייתי חייבת, "דילן, דילן תתעורר מתוק" אמרתי ושמתי לב שנשמעתי כאילו אני אמא שלו, דימוי מטריד. לא שאני שונאת את אמא שלו, אני פשוט לא מרגישה זקנה מספיק. אוקיי, זה עדיין נשמע מעליב, מזל שדילן לא שומע את המחשבות שלי. "בוקר טוב" אמר דילן בקול נעים, והקפיא את מחשבותיי. "אני מצטערת שהערתי אותך, אבל אנחנו חייבים ללכת" אמרתי בשקט, "אם ככה אתעורר כל בוקר, שאת מולי. אני מוכן שתעירי אותי כל יום" אמר דילן, מילותיו חיממו את ליבי. "טוב, קריסטין וכריס מחכים לנו בבית שלי. אז אני אתן לך להתלבש" אמרתי ויצאתי מן החדר, "אוי, איזה בוקר טוב" קרא דילן לאחר שסיים להתלבש. "טוב, בוא נלך" אמרתי. יצאנו מביתו של דילן, ונכנסנו אל המכונית במהלך הנסיעה החלה בינינו שיחה. "את באמת רוצה להיכנס לשם?" שאל דילן, "אין לי ברירה, כל הדברים שלי שם" אמרתי, "אני יכול לקנות לך דברים חדשים יותר טובים" אמר דילן. "עשית מספיק יש דברים בשבילי, שאני צריכה לעשות בעצמי" אמרתי המכונית נעצרה. יצאנו מן המכונית שכחתי שאני לובשת פיג'מה שאפילו לא שלי, אבל נזכרתי בגלל הצחקוקים של כריס וקריסטין. כולנו עמדנו נול הדלת, ניסיתי לפתוח את הדלת עם המפתחות שלי "זה מוזר הדלת כבר פתוחה" אמרתי לדילן כריס וקריסטין, פתחתי את הדלת. ארבעתנו נכנסנו לתוך הבית, הוא היה נראה קצת שונה. כנראה ההורים שלי הזיזו דברים בריב שלהם אתמול, או שהם החליטו לחגוג כי עזבתי את הבית מסיבה כלשהי האופציה השנייה נשמע הגיונית יותר. נכנסתי והרגשתי כאילו משהו נצמד לראש שלי, הסתובבתי וראיתי איש זר. הוא הצמיד אקדח לראשי ראיתי שכך גם דילן, כריס וקריסטין "באנו רק לגנוב, אבל בוס אם ניקח אותם נוכל לקבל כסף, הרבה כסף" אמר האיש אשר הצמיד אקדח לראשו של דילן. "שנייה, קודם נבדוק מי ההורים שלהם" הם התחילו לשאול כל אחד מאיתנו, איך קוראים להורים שלו אחרי שענינו להם, אחד מהם אמר "פשש… עורכי דין, רואי חשבון, אנשי הייטק, סוכני נדל"ן אחלה הורים יש לכם" כנראה שמשאלת המוות שלי מתקרבת אלי. לא חשבתי שהדרך למות, תהיה כך. הם עדיין לא הרגו אותנו, אבל עדיין אנחנו תחת איום. ועם ההורים שלי, הם יהרגו אותי וישליכו את הגופה שלי לים. "טוב, תחסו להם את הראשים ונצא לדרך" אמר אחד מהם, "אוקי בוס" אמרו כל השאר ביחד. ראשי חוסה ומאותו רגע לא ראיתי. הרגשתי מחנק קטן, הרגשתי יד אוחזת בידי המגע היה מוכר. ידו של דילן הכול באשמתי, אם לא הייתי סוחבת אותם. אז הם היו לוקחים רק אותי, אני כל כך טיפשה. הם דחפו אותנו, כנראה לתוך אחורי הרכב זה כנראה היה ואן גדול. כאשר גופי נגע במתכת הקרה הצטמררתי "מלאני, מלאני" אמרה קריסטין היא נצמדה אליי, אני אפילו לא יודעת איך. ולחשה באוזני "אני יודעת שזה הרגע הכי לא מתאים, אבל רציתי להגיד לך שכריס סיפר לי ואני לא כועסת על מה שקרה. וגם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי וכך גם אני" מגעה של קריסטין נעלם. כנראה היא חזרה לנקודה הקודמת בה הייתה ליד כריס הייתי לצד דילן. "דילן, אני מפחדת" אמרתי בשקט. "אל תדאגי, אני אשמור עלייך לא משנה מה" אמר דילן, "אני אוהבת אותך" שחררתי את המילים האלה מהפה שלי בקלות שכזו, כי ידעתי שזה נכון. ידעתי אני אוהבת אותו, אך אני לא יודעת עוד כמה פעמים אזכה לומר זאת. "גם אני אוהב אותך" אמר יכולתי לשמוע את השמחה בקולו, אני זוכרת את היום בו סיפר לי שהוא מחבב אותי, נרגעתי. המכונית נעצרה הם הוציאו אותנו כמו בהמות, לא עניין אותם שאנחנו ילדים, הם משכו אותנו חזק בחוסר אכפתיות. הושיבו אותנו, יכולתי להרגיש קשר מתהדק סביב ידיי. זה כאב יותר מידי. מה אם לא נשרוד? הדמעות הרטיבו את הכיסוי שהיה על ראשי "טוב, צריך להתחיל קלטות לערבות" אמר קול, לצערי הקול הזה הפך מוכר. "טוב, נתחיל עם 2 הבנות, ואז נמשיך עם הבנים" המשיך לדבר אותו האיש, אם הוא רק יחשוב לעשות משהו לדילן אני לא יודעת מה אני יעשה לו. אני יודעת שאין לי הרבה כוח, ושאני קשורה כרגע אבל עדיין. הרגשתי את כיסוי הראש יורד ממני סוף סוף, אוויר צח. "יופי, היא גם דומעת זה יעזור לנו" אמר האיש שעמד מאחורי מצלמת הווידיאו. "לא שווה לך לעשות קלטת ערבות בשבילי. ההורים שלי שונאים הם לא ישלמו לך אפילו סנט אחד" אמרתי וחייכתי חיוך עצוב למרות שזה היה נשמע מפגר, זה היה עצוב. "הם ישלמו אל תדאגי. אנחנו נגרום להם" אמר האיש מאחורי מצלמת הווידיאו, "חבל על הזיכרון של המצלמה שלך" אמרתי. היה בי אומץ לא ידוע, במצב אחר לא הייתי עונה אבל עכשיו הפחד אבד, זאת אני מול המוות, אין לי ברירה. אחד מהחוטפים נעמד מולי, ואמר "יש לך פנים יפות חבל שנהרוס אותם" הוא צחק, והצמיד את הסכין לפנים שלי "שלא תעז לגעת בה" אמר דילן. לא, הוא לא צריך להתערב. הם ינסו לעשות לו משהו רע, "מה, אתה המגן שלה?" שאל החוטף. אך הסכין הייתה עדיין מוצמדת לפנים שלי, "עזוב אותו, מה אני צריכה להגיד?" אמרתי כדי להסיח את דעתו מדילן, הוא היה נראה חמום מוח אני לא רוצה להתעסק איתו. הם הניחו על הרצפה בריסטול ענק, ועליו רשומים משפטים שאנחנו אמורים להקריא. התחלתי לקרוא בקול רם, הבטתי ישר אלי המצלמה. "אני מלאני וויט, הבת של ג'סיקה וכריסטיאן וויט נחטפתי. החוטפים רוצים ערבות של 100,000$, אם לא תביאו אליהם את הכסף ב-12 השעות הקרובות הם יהרגו אותי" אחרי שאמרתי זאת. ידעתי שאמצא את מותי כאן על רצפת המחסן המטונף שאנחנו כלואים בו. הם לא יבאו להציל אותי לעולם לפחות דילן, יודע שאני אוהבת אותו. "הבאה בתור" אמר אותו חוטף שעמד מאחורי מצלמת הווידיאו. וצחק לעצמו, קולו הגועלי העביר בי צמרמורת. הם שמו את כיסוי הראש על ראשי, שוב תחושת המחנק. כן תמיד אמרתי שאני רוצה למות אבל עכשיו שאני כל כך קרובה, אני לא רוצה למות. "אני קריסטין….." קריסטין החלה לקרוא את מה שכתוב על הבריסטול, בראשי חלפו כל הרגעים הטובים והקשים נזכרתי איך דילן הגן עליי כל פעם מחדש. קריסטין סיימה, ודילן התחיל אני יודעת שאותי לא יצילו. הידיעה שדילן ינצל מנחמת אותי, סיכויי הם קלושים במיוחד אחרי הריב הקשה אתמול. לא היה להם כזה קשה לשחרר אותי, ולתת לי לגור אצל החבר שלי. ואם הוא לא היה יכול להכניס אותי לביתו ולתת לי לגור שם? אז מה הייתי עושה הייתי גרה ברחוב? זה לא מעניין אותם. הגיע תורו של כריס הוא דקלם את הדברים, נותרנו לשבת ארבעתנו. בטח החוטפים עסוקים בשלהם, השעות חלפו היה רעש מוזר, לא ידעתי מהו אבל המחשבה שלי נעצרה כאשר שמעתי רעש של ירייה "דילן" צרחתי עד שריאותיי החלו לשרוף.