קללת אדמה – פרק 100 ו… אחרון!

מאז הפגישה עם האלים עבר הרבה זמן.
ארזתי את כל החפצים שלי במזוודה שלי, מוכן לעזוב את המחנה אחרי הקיץ השני שלי.
החרוזים חולקו – החרוז הפעם היה מעוצב בצורת גוש רובידיום מעופף מכיוון שזה מה שהשלכנו על גאיה וככה ניצחנו אותה.
יום ההולדת שלי הגיע גם הוא, וזכיתי במתנות נפלאות.
מלקולם ואנבת' השיגו לי את ספר הספיישל היחידי בפרסי ג'קסון שהיה חסר לי ולא באנגלית, ואפילו לא בגרמנית אלא בגרמנית שוויצרית – שחשבתי שזה אפילו לא אפשרי.
הייתי באקסטזה וקראתי את הספר באותו היום שלוש פעמים.
באותו הערב הייתה אמורה להיות ארוחה חגיגית לכבוד סיום המחנה, ולפני זה דן תפס אותי.
"לוקאס מת מההתקף, נכון?" שאל אותי דן.
"כן." הנהנתי בשקט. "קארל לא מסר לך את מה שבדיוק הולך איתו?"
"למה הכוונה?" שאל דן.
"לא שלחת את קארל לברר מידע?" שאלתי.
"לא." הוא אמר דן. "מי זה קארל?"
פערתי עיניים בהבנה מתסכלת.
רצתי לעבר הביתן שלנו, שם מצאתי את קארל.
"בוא הנה." אמרתי לו. "אני רוצה לדבר איתך."
"בסדר." הוא אמר.
לקחתי אותו אל שולי היער שבמחנה.
"קארל. אפשר להבין מה קרה כאן?" שאלתי.
"מה?" הוא שאל.
"למה רצית מידע על מה שהולך בראש של לוקאס?" שאלתי.
הוא חייך חיוך מטריד.
"בשביל האדון שלי." הוא אמר.
העיניים שלו זרחו לרגע בצבע כחול.
"אלים… שוב פעם אוראנוס?" שאלתי.
"כן." הוא אמר. "בזכות המידע שנתת לי, אוראנוס ידע בדיוק איך לתקוף את המוח העלוב של לוקאס ולהרוג אותו."
"אתה…" אמרתי.
תפסתי אותו בכוח בצוואר, וריתקתי אותו לאדמה.
"אין לי כוח לבוגדים." אמרתי, והרמתי לו את הראש ודפקתי אותו בכוח על האדמה.
העיניים של קארל הסתחררו סביב עצמן בכוח ואז נעצמו, וידעתי שהוא איבד את ההכרה.
תפסתי אותו בידיים שלי, ונשאתי אותו עד לכירון, שישב במרפסת ושיחק פינוקל עם מר ד'.
"עוד בוגד." אמרתי לו. "של אוראנוס."
"בוגד?" שאל כירון.
סיפרתי לו הכל, כל מה שידעתי ורציתי לשתף.
כירון קם על רגליו.
"תומאס, לך אתה, אני כבר אדע מה לעשות עם הבחור." הוא אמר לי.
קדתי, הסתובבתי והתחלתי ללכת לביתן שלי, כועס בכל ליבי על אתנה.
אותי היא אהבה, ואני אהבתי אותה, אבל ידעתי שהיא לא עושה את כל המאמץ שלה. היא הייתה יכולה לעשות הרבה יותר טוב, עובדה, זה הבן השני שלה שבוגד מרצון, והבן השלישי שבוגד באופן כללי, אם כוללים אותי, אף על פי שלא עשיתי את זה מידיעה.
חזרתי לביתן ריק. כולם כבר הלכו לעיסוקיהם.
בהיתי בדרגש הריק של לוקאס. כועס, עצבני ומאוכזב.
"תאמין לי שכואב גם לי." אמר הקול המוכר של אמא שלי.
"אמא…" אמרתי.
"כן?" היא שאלה.
העזתי להביט בה.
"אל תכעס." היא אמרה.
"למה שאני לא אכעס?" שאלתי. "יש לנו עוד בוגד, לוקאס מת, האלים שונאים אותי…"
"מי שונא אותך מהאלים?" שאלה אתנה.
"כולם ואת." אמרתי.
היא התחילה ללטף אותי, ומשום מה זה לא הציק לי.
"אני אוהבת אותך." היא אמרה.
"אבל למה היו שלושה בוגדים שלך לאחרונה?" שאלתי.
היא לא ענתה לי.
"לדעתי את צריכה להתחיל לדבר איתנו יותר. לפגוש אותנו יותר. להתגלות יותר. אין מה לעשות – רק ככה באמת נהיה בעד האלים." אמרתי.
"אתה צודק." היא אמרה. "משום מה האלים מתעקשים שלא להבין את זה."
"זה בסדר." אמרתי לה.
היא הפסיקה ללטף אותי.
"המממ… אמא… אכפת לך… את יודעת… ללטף אותי עוד קצת?" שאלתי אותה, מובך מעצם השאלה והפנייה.
היא צחקה צחוק נעים לאוזן, והמשיכה ללטף אותי עוד קצת.
לבסוף אני זוכר שהראש שלי נפל אל הברכיים שלה, ונרדמתי לליטופים שלה.
…
קמתי בבוקר, מלא באנרגיות.
צחצחתי שיניים, התלבשתי יפה, ואז קלטתי שאני עכשיו מבלה את היום האחרון שלי במחנה.
יצאתי מהדלת, וכמובן שהייתי חייב להיתקע במשקוף כמו תמיד.
יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר צח לפני שאני עוזב חזרה לצרמט לאוויר עוד יותר נקי ונעים.
הלכתי לנהר, שם מצאתי את אמה שוחה קצת להנאתה.
רציתי לדבר איתה, אבל הרגשתי לא בנוח מכיוון שהודתי בפנייה שאני מאוהב בה, והיא דחתה אותי.
בסוף וויתרתי על זה וחזרתי לביתן.
"להתראות כולם! אל תשכחו לקנות לי מתנות!" קרא מלקולם בקול רם, כשגרר את המזוודה שלו בדרך לבית שלו בצפון דקוטה.
"תקנה לי מתנה, אלא אם כן בא לך מטלות נוספות בשנה הבאה." אמרה אנבת'.
"אל תדאגי." הוא אמר מחייך.
ליוויתי אותו.
"ביי כולם!" קראתי להם.
"ביי, תומאס." אמרה לי אנג'לה, אחת מהחניכות.
"ואל תשכח להביא שוקולד שוויצרי, אחרת תמות!" קראה אנבת'.
צחקתי, והלכתי עם מלקולם לעבר הכניסה למחנה.
לו חיכה אבא שלו, ולי חיכתה מונית שהזמנתי כדי לנסוע לשדה התעופה.
"ביי מלקולם!" קראתי. "להתראות מר נישליאו."
"גם זה אח שלך?" שמעתי את הקול של אבא של מלקולם בלחישה.
"כן." הוא ענה לו.
"והיי, תומאס, אל תשכח את השוקולד!" קרא מלקולם. "ואל תשכח לבדוק את הסקייפ כל הזמן!"
"אני לא אשכח." אמרתי.
עליתי למונית בדרך לשדה התעופה חזרה לשוויץ.
זה היה קיץ משוגע לחלוטין, קשה, מתיש ועצוב, ועכשיו הייתי בדרך הביתה.
המתנה לרומאן הייתה מוכנה, והייתי מוכן לחזור שוב הביתה, לפגוש את הכל. להעביר עוד שנה בתיכון. השנה האחרונה שלי. לסיים בית ספר, והכל אחרי קיץ קשה ומעייף.
הבטתי מבט אחרון במחנה.
אני אשוב, ואני כבר מתגעגע.