גשם אהבה

אני פוסעת על השביל – צעד אחר צעד. טפיפות נעליי מרעישות.
המוזיקה רועמת בחוזקה על עור התוף, מנתק אותי מכל העולם. ודעתי מוסחת בצלילה אל תוך המוזיקה.
טיפות קטנות של גשם התחילו לרדת, מאיימות לשטוף את כולי. התחלתי לרוץ, לתפוס מחסה מפני הגשם. וכעבור דקה, הטיפות הופכות לזרמי מים מלוחים וחזקים.
מלפניי עומד עץ בעל ענפים גבוהים המתנגדות לגשם, ומתחתיהם – האדמה יבשה. התיישבתי תחת ענפי העץ, ברגליים מקופלות, וחיבקתי את ברכיי. המוזיקה ממשיכה לרעום באוזניי, והמחשבות עליו תופסות בי ולא עוזבות.
עיניי מתמלאות בדמעות, והן זולגות במורד לחיי החמות – ממליחות אותן. ואני שומעת את שריקת הרוח, מעיפה את שיערי הארוך על פניי. 'הוא עזב אותי.. מבלי להגיד לי מילה' חשבתי לעצמי. זה עושה לי חשק לצעוק, לברוח ולצרוח עד גבולות השמיים, עד שיישמע ממרחקים – אם יצליח לשמוע בכלל.
הרגשתי יד נעימה נוגעת בכתפי, שכל כך הקפיצה אותי. נעמדתי על רגליי, והבטתי בבחור שנגע בי. הייתי המומה.. 'אני לא מאמינה, הוא חזר' אמרתי בלבי. הוא עטוף במעיל גשם גדול, גבוה וקצת רחב, ומטרייה כחולה נמצאת מעל ראשו.
עיניי החומות-דבש ננעצות בעיניו הירוקות בהירות. המוזיקה נפסקה, רשימת ההשמעה בטח נגמרה כבר מבלי ששמתי לב. ואנחנו ככה בשקט, והגשם שוטף אותנו, מרעיד אותנו מקור. נהיה לי עור ברווז וחיבקתי את זרועותיי בניסיון לחמם אותן.
והוא מתבונן בעיניי.. נתן לי להחזיק את המטרייה הכחולה, השיל מעליו את המעיל הגדול, ועטף את גופי הרזה במעילו. הוא הושיט אליי את ידו, מבקשת את ידי. נעניתי לידו הקרירה – הנעימה למגע.
לאחר שתיקה מביכה, הוא התקרב והסיר מאוזניי את האזניות, ולחש "אני כל כך מצטער שעזבתי ככה, בלי להגיד דבר. עכשיו חזרתי – אני פה, לא עוזב אותך עד שארית חיי". המשפט חימם את לבי, ובסוף הגנבתי לו חיוך קטן. התנשקנו מתחת למטרייה, המגנה עלינו מפני הגשם.
"תיקח אותי הביתה?" שאלתי אותו. והוא הרים אותי על ידיו, כמו שמחזיקים ילדה קטנה שנרדמה בסלון – ומעבירים אותה לחדר. החזקתי את המטרייה, כדי להקל עליו קצת. וכך צעדנו אל ביתי היבש והחמים. נרדמתי על זרועותיו הקרירות, והוא הניח אותי בביתי, על הספה הגדולה – וכיסה אותי בשמיכת צמר נעימה.
והוא התיישב לצידי, מסתכל עליי ומחייך, מלטף את שיערי הארוך והרטוב, מחכה שאתעורר משנתי.