מפקד הטבעות פרק 13

"אני לא מאמין שעשית את זה." אמר פאבאלן, הוא התהלך במשרדו במהירות מצד לצד ראשו שמוט, ועיניו מחליפות צבעים במהירות מפחידה, הטבעות שעל אצבעו זרחו וגרמו להם להלבין.
ידעתי שהם לוחצים עליו.
לעומת זאת, אני ישבתי על הכיסא האפור והיחיד שהיה בחדר. והטבעת לא לחצה לי על האצבע.
המשרד היה מקום יפה ונקי, היו בו שולחן אחד, שני כיסאות, והרבה תמונות של ילדים, היו שם ארבע דלתות אחת בכל קיר, וכל אחת בצבע שונה.
"מה עשית שם?" הוא צעק והביט בי עיניו רושפות כעס.
לא הבנתי מה כל-כך הכעיס אותו, אחרי הכל הלכתי לטייל ביער.
מה שלא יהיה. זה בהחלט עצבן אותו.
"לא יכולתי להירדם." אמרתי, משתדל לא לעצבן אותו. אחרי הכל הייתי צריך לעבור את שלושת המבחנים כדאי לדעת מה קרה להוריי, לכן אמרתי:" לא יכולתי להירדם אז יצאתי לטיול."
"אתה מרגל?"
"מה?!" שאלתי.
או שפאבאלן החליק על השכל, או שאני עומד בין שני מקומות מסוכנים, מה שלא יהיה זה דבר גדול ומסובך שקשור לאנשי היער ולפאבאלן.
"אתה מרגל?" הוא לא דיבר. הוא צרח.
"אני לא מרגל." אמרתי, השאלות בצבצו במוחי,
הייתי מסוקרן,
יותר מידי מסוכרן.
מסוקרן כל-כך עד ששאלתי:"למה שאהיה? ושל איזה קבוצה? על מה אתה מדבר?"
"אל תשחק איתי משחקים. ילד" הוא הנמיך את קולו, לא לחש אלא דיבר כרגיל, מילותיו מהפנתות, ומרתיעות כאחד.
הוא אמר:"נתתי לך בית,חברים, כוחות, אתה צריך להודות לי!- ולא לחפש צרות במקום שהן לא נמצאות.-
או שיקרה לך מה שקרה לחברך."
העובדה שמשהוא קרה לאורל וזה קשור לפאבאלן הרתיע אותי,
יכול להיות שזה בגלל פאבאלן ואנשי היער? שאלתי את עצמי.
לא משנה מזה-הייתי חייב לברר.
"מרגל של מי?" שאלתי,
למרות שהתשובה התחילה להיות ברורה כשמש, בכל מקרה החלטתי לשאול.
"מי האויב שלכם? זה הממשלה? קבוצה אחרת עם כוחות?"
הרגשה מוזרה התחילה לכרסם בי, הרגשתי כאילו אני כלי בידיי אחרים.
כלי מלחמת לכל היותר,
זה לא מצא חן בעיני.
ועם כבר מדברים על עיניים לא הורדתי אותם מפאבאלן, הבטתי בו בכעס.
הייתי חייב לדעת את האמת!
הוא השפיל את מבטו ואמר כמתגונן:"אנשי היער הם.."
הוא ניסה להסביר בעוד אני מביט בו במבט מעניין וחודר רושף כעס ושנאה.
"תראה." הוא אמר. "אנחנו החבר'ה הטובים פה."
"זה לא מרגיש ככה," התפרצתי. "קודם אסור לי לצאת מהביתן בערב ו.."
"לא אמרתי דבר כזה."
אופס, הוא צדק.
הוא לא אמר דבר כזה.

אבל משהו אחר, גרם לי לוודאות שאני יודע את האמת, התנגדתי למילותיו המהפנתות של פאבאלן,
אמרתי:"זה הרגיש ככה."
"אני לא ייתוכח איתך." הוא צרח. "אם אתה לא.."
"הנה מגיע האיום.": לחשתי.
וברור שצדקתי, הוא המשיך לצרוח:"אם אתה לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לארול כדאי ש.."
"שמה?" קראתי.
אני שונא עונשים.
"שישאר במיטה? שמה? אין לך זכות לסים אותי בחדר נעול או משהו כזה כי אני יכול לעשות מה שבא לי."
רציתי להמשיך לצעוק עליו.
רציתי לדעת את האמת.
את האמת לגבי ארול, לגבי הוריי.
הייתי חייב להמשיך-
לשאול.
לדעת.
אבל..
"שתוק!" הוא קרא "פשוט שתוק."
סתמתי את הפה.
ידעתי שחציתי את הגבול-אחת הטבעות שעל אצבעו של פאבאלן זרחה.