קללת אדמה – פרק 99

אני מודה לכל אל ואל שישבו באותה הרגע באסיפה על שלא מלמלתי ולא גמגמתי. ראיתי שאם תומאס יפתח את הפה, הוא יגרום לשנינו להפוך לערימות אבק. אז לקחתי את תפקיד הדוברת. הסברתי על המסע, על הדרך שעברנו, על איך שתומאס מצא את הדרך להביס את גאיה (הוא הסמיק בקטע הזה, כשאתנה הביטה בו בחיוך קטן), ואז סיפרתי על המוות של לוקאס. בקול רועד מעט.
"ואז חזרנו למחנה וקיבלנו את המכתבים שלכם." סיכמתי. "והנה אנחנו כאן."
זאוס הביט בנו בארשת רצינית מאוד. פוסידון המשיך לגלגל עיניים למראה הבעתו הרצינית של אחיו וחייך אליי חיוך מרגיע. אתנה קמה על רגליה. תומאס התכווץ.
"הנערה הודתה בכשלים." אתנה הכריזה. "עלינו – "
"רק רגע!" ביקשתי. "על אילו כשלים אנחנו מדברים – ?"
"אם לא אכפת לך." קולה של אתנה היה קר. כנראה שהיא עוד לא סלחה לי שהעלבתי אותה בביקור שלנו בבית של דוד של תומאס, בסלובניה. "אני מדברת. והייתי מעדיפה שלא תקטעי אותי, נערה חוצפנית ש- "
"זה מספיק." אבא שלי התרומם בתורו.
התאפקתי שלא לחייך. אבא שלי, ממש כמוני, קטע את אתנה. היא כמעט האדימה מכעס.
"אמרי את מה שיש בפיך לומר, אתנה. אנחנו לא כאן כדי למתוח ביקורת על החצויים עצמם, אלא רק על המסע שלהם." הוא אמר. "ואני אהיה בעד החצויים האלו, כיוון שלא באמת התרחש שום כשל!"
"האם ההצטרפות של הבוגד לשורות המחנה איננה כשל?" קראה אתנה.
"בחיי, אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים" אחד האלים האהובים עליי קם ושלח לעברי חיוך מהיר, לפני שחזר להיות רציני, לכאורה. הרמס. "תנו לחצויים לדבר, אתנה- תסבירי את האשמות. פוסידון- תחזור לשבת בשקט. בלי מריבות טיפשיות."
אני ותומאס נראינו כנראה ממש מופתעים כי ארס פרץ בצחוק וכמעט התגלגל מהכיסא שלו, גם הפייסטוס צחק.
"תהיו פחות המומים, פרחחים!" ארס קרא. "כן, גם לנו מותר לריב. אתם חושבים שבמחנה שלכם אנשים רבים בלי סיבה? ברור שלא. זה בגלל שאתם חוזרים על הפעולות של ההורים שלכם."
רציתי להעיר שאני ותומאס מסתדרים מעולה, שאנבת' ופרסי הסתדרו מעולה גם כן, למרות ההורים שלנו. אבל זאוס קם על רגליו.
"מספיק. איזו מן דוגמה זאת?" הוא אמר בקול זועף.
ארס והפייסטוס הסתדרו בחזרה במקומותיהם. אתנה נאנחה והתיישבה. הרמס נשאר לעמוד.
"כן…?" קולו של זאוס היה כעוס למראה חיוכו של הרמס. כבר אמרתי פעם שאני ממש אוהבת אותו? הוא האל הכי מצחיק שיש. והוא כמעט אף פעם לא רציני… בדיוק הטיפוס שחצויים אוהבים.
"מי אני?" הרמס שאל בתמימות מעושה. "אני רק מחכה להקריא את מה שנחשב כשלים מבחינתכם"
אתנה התכוונה למחות, אבל זאוס העיף לעברה מבט והיא שתקה. מגילה הופיע בידו של הרמס. הוא כחכח בגרונו כשזאוס התיישב והתחיל להקריא את המגילה.
"מועצת האלים האולימפיים מוצאים לנכון את המסע שלהם ככושל בעקבות האירועים הבאים:
חיבור בוגד, העונה לשם אלכס פיי, אל המחנה בכלל והצטרפותו אל סוף מסע החיפושים בפרט. ו…"
הרמס הרים אליי את מבטו. בפעם הראשונה זה הרבה זמן. ראיתי אותו רציני לגמרי. נדרכתי כשהקריא את השורה הבאה.
"ו.. מיתה נוספת. של הנער לוקאס סמית' בזמן המסע. האישום הזה מתחבר לאישומים קודמים בנוגע למיתות נוספות של חצויים אחרים: רון מליש, פרסאוס ג'קסון ותומאס ניקסון. כל המיתות לעיל קרו בזמן או לאחר מסעות חיפושים. בכולם השתתפה… אמה פרייס. בת פוסידון, הנידונה כאן היום."
הוא הרים אליי מבט כשאמר את השם שלי, את השורה שלאחר מכן הוא ציטט בעל פה. כאילו כבר חשב איך כדאי לו להגיד לי את זה באופן שלא יכאיב לי.
"רק… רק רגע, בבקשה." כמעט נפלתי מהרגליים כששמעתי שתומאס הוא הדובר. הוא הצליח לשלוט איכשהו בקול שלו. הוא היסס ואז פנה אל זאוס. "אתם לא.. כלומר.." הוא נשם לרגע נשימה עמוקה ואז הצליח לפלוט משפט שלם: "אתם מאשימים את אמה בכל… מקרי המוות האלו?"
"לא. כמובן שלא." זאוס השיב.
אני ותומאס נאנחנו.
"אנחנו רק מזכירים את העובדה שבכל פעם שאמה יצאה למסע, מישהו מת בו. וככל הנראה זה קרה באשמתה." אתנה חייכה אליי חיוך מלאכותי. ממש לא אהבתי אותה באותו הרגע.
"אז את כן מאשימה אותי במוות של.. של לוקאס." אמרתי בכעס. אגרופיי נקמצים.
תומאס תפס בכתפי מאחור אבל לא היה אכפת לי כרגע מהעובדה שאני צריכה לשמור על קור רוח כי במבט אחד אתנה הופכת אותי לאבק. לא היה אכפת לי מכלום. חוץ מהעובדה שמאשימים אותי במוות של האנשים היקרים לי.
"את חושבת שאני אשמה במוות של לוקאס?!" התפרצתי בכעס. "את חושבת.. לא, סליחה. מישהו מכם – " פניתי אל כל המועצה. "מישהו מכם חושב שביקשתי להיות קללת מוות מהלכת? אולי כדאי שתסבירו לי בכלל מה הקטע של הקללה המטופשת. כי אם מישהו מכם חושב שאני רציתי במוות של פרסי, תומאס, רון… או לוקאס… אתם.. אתם טועים."
קולי בקושי נשמע. לא יכולתי להאמין שהאלים באמת מאשימים אותי במוות של האנשים היקרים לי.
"אמה." הקול היה חרישי ובכל זאת נישא בכל האולם. כדי שלא יהיה אחד שלא ישמע. הרמתי מבט. פוסידון הביט בי. "אני מאמין שאת לא רצית בקללה הזאת. אני מאמין שאת לא אחראית למוות של החברים שלך."
"רגע, רגע,רגע.." ארס שלף את הסכין שלו וניקה מתחת לציפורניים. הוא הביט בפוסידון. "ברור שאתה תאמין לה. היא הבת שלך, אתה תנסה להציל אותה. אנחנו צריכים מישהו קצת יותר.. ניטרלי, אם לא אכפת לך."
"נערוך הצבעה." זאוס הכריז. "ואז נחליט האם להשאיר את החצויה בחיים על מקרי המוות שלה או שמא.. עליה להצטרף לחבריה."
הבטתי בהם בפליאה. "אתם – "
"אתם לא תהרגו את אמה, גם אם תחליטו שהיא אשמה במקרי המוות. מה שמטופש להאשים אותה בו, בהתחשב בעובדה שכולם יודעים על הקללה שרודפת אחריה!"
הבטתי בתומאס. בפה פעור מרוב תדהמה. הוא נראה עיקש מאוד.
"תומאס, אני הייתי מציעה לך לדאוג לגורלך ולא – "
"זה כי את אנוכית, הגבירה." סיננתי מבין שיניים חשוקות.
אתנה פערה את פיה ואז, בכעס, הצטמקה משלוש מטר למטר ושמונים. היא התקרבה לעברנו.
"איך קראת לי?" היא שאלה.
תומאס החוויר והביט לכיווני בפאניקה.
הבטתי באתנה במבט נחוש ומתגרה כשאמרתי: "קראתי לך אנוכית."
"את מעיזה – ?!"
"בבקשה, אתנה." זאוס קם. "חזרי למקומך. נערוך את ההצבעה מיד.
אחרי הצבעה שנמשכה כמה דקות, אני ותומאס ניצלנו ולא הפכנו לעפר ולא לאבק. ארס ואתנה תמכו ברעיון להיפטר ממני, אבל זה כנראה לא היום שלהם.
זאוס החליט שהאספה תמה. כשאפרודיטה יצאה מהאולם היא נופפה לי בחיוך, כאילו אנחנו חברות וותיקות. רציתי להחטיף לה מכות על ששיתפה פעולה עם לוקאס בשטות הזאת.
פתאום קלטתי, שכל כך פחדתי שיהפכו אותי ואת תומאס לאבק, עד שאף אחד לא נתן לי תשובות בנוגע לקללה.
פוסידון ואתנה נשארו היחידים באולם.
"אני לא כועסת." אתנה אמרה, חיוך אמיתי עלה על פניה כשצעדו שניהם לעברנו ונעצרו במרחק של כמה מטרים, כששניהם בגובה של מטר ושמונים, ולא כל שלושת המטרים. "אני גאה בכם, על שעמדתם על דעתכם. אני מצטערת שנבצר ממני להגן עליכם, אבל מישהו היה חייב להיות נגד. אחרת לארס היה בטח משהו לומר בעניין."
"הקללה נוצרה בעקבות.. טעות." פוסידון הסביר עוד לפני שביקשתי. "אני לא יכול להסביר לך איך או למה, או אפילו מתי. אבל היא איננה אמה, היא לא תטריד אותך יותר. מבטיח."
חייכתי חיוך של הקלה.
אתנה לא תנסה להשמיד אותי, פוסידון אולי לא הסביר לי על מה ולמה הקללה אבל לפחות היא לא תטריד אותי יותר… הכל מתחיל להסתדר.
אני ותומאס נפרדנו מההורים שלנו, ירדנו חזרה לקומת הכניסה של האמפייר סטייטס, נתנו את הכרטיס לשומר וחזרנו אל ארגוס, שחיכה לנו בכניסה, מוכן להחזיר אותנו למחנה.