הזדמנות שנייה

04/10/2012 671 צפיות תגובה אחת

"אני לא מאמינה", אמרה אישה אחת, בזמן שהיא מקנחת את אפה בקול מעורר חלחלה. "אני פשוט לא מאמינה שזה באמת קרה."
"זה יקרה לכולנו בסופו של דבר", אמרה אחרת, מלאה וזעופת פנים יותר. "אין מה לבכות על חלב שנשפך." האישה הסתכלה על רעיה מזועזעת, לא מסוגלת להוציא מפיה אף מילה.
כך, בערך, התנהלו כל השיחות בין המספר המצומצם של האנשים שהגיעו להלווייתו של ריימונד, קשיש בן 92 וחצי שנפל ארצה לאחר ארוחת צהריים דלה. קשה היה להאמין שהמקרה ניתן למניעה, לקשיש המסכן לא היה כבר כל סיכוי. כבר זמן רב שמתפללת משפחתו בעומקי ליבה שיגיע כבר אל השמים וייתן להם להמשיך במנוחה בחייהם. אף אחד לא הודה בדבר, כולם טיפלו בו במסירות רבה, כמובן. אך בעומק ליבם, ידעו כולם שממילא הזקן אינו מתפקד, ושהמוות יהיה גאולה מתוקה מן הסבל שהעניקו לו חייו בעולם.
הטקס החל, חלקם בכו וחלקם נשארו רגועים, אחדים אפילו לא ניסו לזייף עצב. דוד יחזקאל הטיפש אפילו סיפר בדיחה על המוות. כולם הפנו אליו את ראשיהם, והוא חייך את חיוכו המבויש המטופש וניסה לחפש סלע כלשהו להסתתר מאחוריו.
ריימונד עלה לבסוף לשמים, כשהוא מצפה לשמוע סוף סוף את הסוד שכל האנושות מנסה לפענח מאז ומתמיד. אין אדם שלא יגלה אותו, אך למרבה הצער, אין גם אף אדם שיזכור אותו לאחר מכן.
לאחר מסע שנמשך כמו נצח, הגיע ריימונד אל מקום שאינו ציפה לראות. לא היה שם שום דבר, פשוט כלום. הוא אפילו לא היה מסוגל להחליט באיזה צבע המקום. זה היה מן שילוב מוזר של כל צבעי הקשת, שיצרו גוון מיוחד במינו.
הוא השתוקק כבר להגיע, וגילה שהוא מסוגל אפילו לרוץ, הוא, שכבר בכיסא גלגלים 12 שנים תמימות.
נראה היה שלמקום המוזר והריק אין באמת סוף. מצדדיו לא הופיעו קירות, הכול היה נראה פשוט ריק וחסר סיכוי. "מעניין אם אני בגן עדן או בגיהינום", תהה.
"מצחיק שאנשים באמת מאמינים בשטויות האלה", אמר קול מאחוריו בלגלוג.
ריימונד הסתובב בבהלה, ולמולו עמד אדם, נראה רגיל לחלוטין, חוץ מהיותו עירום לגמרי, כמובן.
ריימונד הסתכל סביב בבהלה, ולפתע הבין: גם הוא עצמו נטול בגדים. הוא מיהר להסתיר את מבושיו.
"אל תטרח", אמר לו הזר. "עדיף שתתרגל לזה."
"אז ככה נראים החיים שאחרי המוות?" שאל ריימונד, מנסה לפתח שיחה. "פחות מלהיב ממה שמספרים… ציפיתי ל-72 בתולות עירומות, אבל בינתיים העירומים היחידים הם אני ואתה!" למרות שריימונד סימן לו, הזר לא צחק, ופניו נראו רציניות וחסרות סבלנות ככל שעבר הזמן.
"ובכן, בוא נעשה את זה בקיצור", אמר האדם. הוא ניגש אלי ריימונד והתכונן לחבקו. ריימונד נרתע מיד.
"היי, אני לא יודע מי אתה חושב שאני, אבל אני לא – "
לריימונד לא הייתה עוד הזדמנות להגיב. בתוך שנייה הוא הרגיש כאילו נשמתו נעתקת ממנו;
וזה בדיוק מה שקרה. הוא איבד את בעלותו על גופו. יותר הוא לא היה מעבר לעוד נשמה בעולם.
להפתעתו, הוא היה מסוגל עדיין לתקשר.
"הבא נמשיך", אמר הזר. "איני נוהג לעשות זאת, אבל בכל זאת, יש לי הרגשה טובה לגביך. החלטתי להסביר לך מה עומד לקרות. לא הרבה זוכים ליחס כזה", אמר והביט באקראיות בחלל.
"אך ממילא לא תזכור דבר, כך שאין בעיה ממשית."
ריימונד הביט משועשע באדם המוזר שניהל דו שיח עם עצמו.
"בוודאי שאלת את עצמך לא פעם 'האם קיימות רוחות רפאים', 'האם יש גן עדן וגהנום', ועוד שאלות דומות המאפיינות את הבורות הטיפוסית של האנושות", אמר בשחצנות. "בני האדם לא מבינים שהעסק הרבה יותר פשוט. הרי כל העולם הזה שנוצר לאחר גן עדן, הוא עונש בפני עצמו."
אז, כפי שבטח כבר הבנת – "
"כדור הארץ הוא בעצם הגהנום?!"
הזר התקשה להישאר אדיש לקטיעת דבריו בצורה גסה כל כך, אך בכל זאת המשיך בדבריו.
"מובן שבורים אנושיים כמוך יקראו בצורה מופשטת כל כך אל העולם האנושי", הוסיף הזר. "אך הדברים אינם כל כך פשוטים. ראה, החיים האנושיים בכדור הארץ הם עונש שניתן לאנושיות מאז חטא גן העדן. מעולם לא הבנתי מדוע חושבים אנשים שיוכלו לחזור אל גן העדן. ולכן, המקום היחיד שאפשרי לחזור אליו, הוא העולם האנושי, שבו לא יכולים בני האדם לזכור את חייהם הקודמים."
"אז מה שאתה אומר זה, שבעצם…" ריימונד נזהר שלא להגיד דבר מה מיותר, "בעצם חטא גן עדן לעולם לא ייסלח, ובני האדם תמיד יחזרו אל העולם?"
"לא מדוייק, שוב." אמר האדם בעצבנות. "בכל זאת, אתה רואה אותי פה."
"אז אתה… אתה האדם היחיד שהצליח לכפר על חטא גן עדן?"
"אתה קולט לאט, אבל בסוף אתה קולט. אני הקדשתי את כל חיי לעבודת האל, מעולם לא עברתי כל עבירה דתית. כל חיי הוקדשו לכך, וראה היכן אני היום", אמר בטונו השחצני.
"מה לא עשיתי בשביל להגיע לכאן? לקחתי את כספי הורי כדי לקנות את הכלים הכשרים ביותר, לקחתי את תפקידי חבריי בדרכי לתפקיד הנעלה ביותר בבית הכנסת." חיוך מנצח הופיע על פני האיש.
"אבל, הם לא נפגעו ממה שעשית?" שאל ריימונד, מתאפק שלא להתפרץ.
"מובן שכן", אמר וחייך חיוך זדוני. "האנשים הנחותים הללו לא חשובים, יקירי. האל, הוא זה החשוב."
לאורך השיחה, עלה כעסו של ריימונד עוד ועוד. כעת, לא היה מסוגל לשלוט בו עוד – ובמקום מסויים, גם לא רצה.
"איך ייתכן, הגד לי! איך ייתכן שאדם מחליא כמוך נבחר לאדם היחיד שהצליח לכפר על החטא הנורא ביותר של האנושות?!"
ריימונד הביט בזר בעיני נץ, ללא כל זכר לפחד.
אישוניו של הזר התרחבו באימה, משותקות למשמע דברים אלה. "אני מציע לך לחזור בך מדבריך", אמר בנימה מאיימת. "לא כדאי לך להתעסק איתי, בן תמותה."
"אין לאדם כמוך מקום כאן", אמר ריימונד. "מי שנמצא כאן, מעל כל בני העולם, צריך להיות קודם כל אנושי, ואחר כך איש דת. מה שווים כל המצוות והחוקים שאתה מקיים אם הרסת חיי אנשים רבים כל כך בדרכך למעלה?! את חיי הוריך הרסת, שנתנו לך הכול! אני לא אתן לך להמשיך להיות כאן!"
"היזהר בדבריך. אין לך מושג לאן אתה נכנס. אין לך מושג, מה אני מסוגל לעשות!"
"אני כבר מת. כבר ממש, אין לי מה להפסיד."
במין כוח בלתי מוסבר, הצליח ריימונד לשלוט בחלקיקים שנשארו ממנו, ודחף בכל כוחו את האדם גדול המימדים. האדם נהדף כלפי מעלה, וכעלה יבש ורקוב, נחת על הרצפה ללא קול.
ריימונד ניסה להתקרב ולראות מה מצבו.
"סוף סוף מצאתי אותך", אמר הזר וחייך חיוך רחב. "אני לא יודע מה איתך, אבל אני חוזר לסיבוב שני."
ריימונד הרגיש שוב את אותה ההרגשה כמו שהרגיש כשהזקן חיבק אותו לראשונה, ולפתע פתאום מצא את עצמו בחזרה בגופו הרגיל באותו המקום בדיוק. לאדם הזר לא נראה שום זכר. בלי שאף אחד הסביר לו, הוא ידע. הרבה עבודה מצפה לו.


תגובות (1)

אני לא בטוחה שהבנתי את זה נכון אבל יכול להיות שכן… או שאני מטומטמת והבנתי את זה לא נכון… מה שכן הבנתי שזה עמוק יותר ממה שזה נראה!
ממש יפה!

08/10/2012 19:05
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך