איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק ז': ההשפעה

#מנקודת מבטו של הארי:

חזרנו מההלוויה. קצת מוזר לראות את כולם לבושים בשחור, אך רצינו לכבד. איימי לא הפסיקה לבכות, נייל לא הפסיק לחבק אותה ולנשק את מצחה. ג'סי וליז לא זזו ממנה גם, ניחמו אותה ובכו גם הן. חזרנו הביתה, כולם שקטים. איימי הלכה מיד לחדרה, להסתגר ולהתבודד. הלכתי אחריה.
"איימי…" התחלתי להגיד.
"אין לי חשק לדבר" היא שילבה ידיים סביב ברכיה.
"בסופו של דבר נצטרך לדבר" חייכתי חצי חיוך, מנסה לעודד אותה.
"הארי, לא עכשיו" אני אמרה, הסתובבה והפנתה לי גב, שכבה על המיטה. חיבקתי אותה, שכבתי לידה וחיבקתי, "אני פה בשבילך, כולנו" אמרתי, ועמדתי מאחוריי זה. היא הסתובבה, חיבקה אותי.
"אני יודעת, אבל אני רוצה קצת זמן לבדי" היא לחשה לי.

#מנקודת מבטה של איימי:

הסברתי לו שאני צריכה זמן לעצמי, שמה שקרה שבר אותי, שאני צריכה זמן לאסוף את השברים.
"אוקיי" הוא אמר, קם ומשאיר אותי שם, "תאמרי לי אם את צריכה משהו".
"טוב" אמרתי, מתכרבלת לי בשמיכה, מנסה לשכוח מהכאב.
פשוט הרגשתי שריק, שמשהו חסר… בכיתי ובכיתי, עד שנרדמתי.
"ארוחת-הצהריים מוכנה, הבאתי לך קצת" נשמע קול נמוך. הסתובבתי.
ליאם עמד שם, עם מגש ומגבת על כתפו, מחייך.
"תודה" אמרתי, התיישבתי על מיטתי.
"אז איך את מרגישה?" הוא שאל.
"תלוי, איך אתם מרגישים" לגמתי מהמרק.
"מה זאת אומרת?".
"אתם אלו שעכשיו תצטרכו להיתקע איתי. הסבים והסבתות שלי ממזמן כבר לא חיים, ועכשיו הוריי… אני לא רוצה משפחה אומנת!".
"להיתקע?" הוא הסתכל עליי, "מה פתאום, אנחנו שמחים שאת פה".
"בינתיים, אבל מה יקרה כשאתם תטוסו לחו"ל או תצטרכו להופיע?" מנסה לאכול כמה שיותר במכה אחת, מרוב הדמעות והבכי הרעב השתלט עליי.
"את תטוסי איתנו, אף-אחד מאיתנו לא ייתן שיקרה לך משהו. ונייל בטח שלא ישאיר אותך פה" הוא הביט בי.

כשגמרתי את האוכל, ליאם לקח את המגש, חייך אליי והלך. מבעד לדלת שמעתי שיחה בינו לבין לואי.
"איך היא מסתדרת?" לואי שאל.
"בסדר, בהתחשב במצב. אני חושב שכדאי שניקח אותה תחת חסותנו. תחשוב על זה, יהיה לה טוב פה… יש לה את נייל, יש לה אותנו, מתייחסים אליה טוב" ליאם פטפט ללא הפסקה.
"אני חושב שזה לא הרעיון הכי טוב" לואי פלט פתאום, "כן יהיה לה טוב פה, אבל אנחנו אנשים עסוקים. איך אתה מצפה שנצליח לקדם קריירה עם כל מה שקורה. רק השבוע ביטלנו 4 הופעות".
"מה אתה אומר בעצם?" זאיין אמר, בא כנראה מכיוון השירותים, "שפשוט נזרוק אותה לרחוב?".
"לא, אני אוהב את איימי בדיוק כמוכם… אבל אתם בטוחים שנעמוד בזה?".
פתאום נייל התפרץ לשיחה:" על מה כל הדיבורים פה? ברור שאנחנו לוקחים אותה תחת חסותנו. אני לא מאמין שפקפקתם בזה לרגע".
"טוב, סיכמנו, אנחנו לוקחים אותה תחת חסותנו" ליאם התעקש.
"טוב" אמר לואי.
"נהדר" אמר זאיין.

#מנקודת מבטה של ליז:

התחברתי לסקייפ, עדיין איימי לא מחוברת. השארתי לה הודעות, אך כמובן שהיא לא ענתה.
"היי" ג'סי כתבה.
"שמעת משהו מאיימי?".
"אני חושבת שהיא צריכה קצת זמן".
"כן… היי יש לי רעיון!" הוספתי מיליון סימני קריאה.
"אני מקשיבה" ג'סי אמרה. הזמנתי אותה לשיחת ווידאו והמשכנו.
"למה שלא נארגן לה מסיבת פיג'מות?" צעקתי.
"את בטוחה?".
"כן! למה לא?" אמרתי.
"עם הבנים?" ג'סי חייכה.
"אפשר, כן… אני לא אתנגד" הרהרתי במחשבות על הארי.
"כן, בואי נחשוב למה… ראיתי אותך ואת הארי במסיבה! שיחקת אותה ילדה" היא צחקה.
"מה יש לומר, אני מאוהבת" חייכתי.
"כן רואים. טוב, אז מתי את רוצה לערוך אותה? יש לך את אחד המספרים של הבנים?" ג'סי התחילה לחשוב.
"רגע" הושטתי יד לתיק שלקחתי למסיבה, חיפשתי את מספר הטלפון שהארי נתן לי,
"הנה זה! אני אתקשר אליו שנייה" התקשרתי.
"הלו?" הוא אמר.
"הארי, היי. זו ליז".
"היי ליז, מה נשמע?".
"תשימי אותו על רמקול" ג'סי לחשה, וכך עשיתי.
"אני וג'סי חשבנו לארגן לאיימי מסיבת פיג'מות ולעודד אותה קצת. חשבנו לראות מתי אתם יכולים…".
"זה מאוד נחמד אבל יש לנו הופעות בקרוב, ביום ראשון הבא פנוי לנו, זה בסדר?" הארי אמר.
ג'סי הנהנה. "סבבה, יום ראשון ב… 8?" אמרתי.
"אין בעיות, נדבר?".
"אני בעד" צחקתי.
"טוב, להתראות ליז".
"להתראות". עכשיו עשיתי את מה שחשבתי שאני לא אעשה לעולם, להתקשר להארי. לא היה לי אומץ עד עכשיו. אני לא מאמינה, קבעתי איתו פעם ראשונה משהו! הרגשתי כמו מלכת העולם.

#מנקודת המבט של לואי:

אני די מבין את איימי. לא שהוריי נפטרו, אבל הם כן גרושים. זה כאב אחר אבל זה כאב.
"היי ליאם" פתאום קלטתי את ליאם עובר ליד הסלון, "אפשר שנייה איתך?".
"בטח" הוא הסתובב.
"אני מצטער לגבי כל הקטע עם איימי… אתה יודע" התלבטתי איך להגיד לו, "אני בטוח שזה איכשהו יסתדר, היא ילדה מקסימה".
"זה בסדר, גם אתה צדקת. אנחנו לא בדיוק יכולים להיות הורים. נסתדר איכשהו" הוא חייך.
"אז יש סליחה?".
"בטח, אבל…" הוא גמגם.
"ליאם, יש בעיה?" זאיין צץ משום מקום.
"מישהו ראה את הצבים שלי?" הוא שאל פתאום, "אני לא מוצא אותם כבר כמה ימים, הם לא אכלו".
זאיין ואני צחקקנו, הצבים שלו?.
"הם בחצר האחורית" הארי אמר, חזר משם בדיוק.
"אוקיי" הוא אמר ויצא.

#מנקודת מבטו של נייל:

איימי נשארת, זהו, זה סופי. אני לא אסכים לשום סידור אחר.
רציתי להיכנס לחדרה, להגיד לה שהכל בסדר אבל… מה להגיד? איך מנחמים?. החלטתי- אני נכנס בכל מקרה. חציתי את חדרי, במטרה לראות אותה ואיך היא מסתדרת כשפתאום… "איימי" אמרתי, חייכתי חצי חיוך.
"היי" היא אמרה, מסדרת את הכתפיות של שמלתה השחורה, "אפשר להיות פה קצת? אני לא רוצה לשבת כל הזמן בחדר שלי".
"אין בעיה, בואי" הורדתי את ערימת הבגדים ממיטתי ושמתי אותם על השולחן, יושב לצידה.
"איך את?".
"אני מעדיפה לא לדבר. פשוט תחבק אותי, אוקיי? זו הנחמה הכי גדולה שאני יכולה לקבל ממך" היא אמרה. עיניי נפערו וחיבקתי אותה, שמתי לב פתאום שאני לבוש רק בבוקסר. במקרים אחרים זה לא היה ראוי, אך במקרה הזה לא היה לי אכפת- רק רציתי לחבק אותה.
"אני שמח שאני יכול לעשות משהו" לחשתי לה. היא נשענה על הקיר שלצידי המיטה, מנסה לחייך אליי.
"אני שמחה שיש לי אותך".
"נעבור את זה ביחד, אני בטוח שיהיה בסדר" אמרתי. היא חייכה.
חיבקתי אותה, נשען גם אני על הקיר, מלטף את שיערה וחושב על מה לומר.
"אני אוהב אותך, את יודעת את זה נכון?" נפלטו לי המילים.
היא הביטה בי, מלטפת את ידי:" גם אני אוהבת אותך" היא אמרה.

#מנקודת מבטה של איימי:

יש לי כל-כך הרבה מזל, אני פשוט לא מאמינה שזכיתי במישהו כמו נייל. אני פשוט שמחה, גם כשהכאב גדול. פקחתי עיניים, נייל ואני כנראה נרדמנו מרוב דמעות. שכבנו אחד ליד השנייה, במיטתו. הסתכלתי עליו ישן, הוא נראה כמו מלאך. נישקתי אותו וניסיתי להירדם שוב. כל העומס הזה בטח מוטט אותנו רגשית, בגלל העובדה שהיינו ממש עייפים כל הזמן. חלמתי חלומות ורודים, שקיוויתי שיתגשמו.
קמתי עוד הפעם- כנראה אחרי כמה שעות. הייתי לבד על מיטתו. שמעתי מים זורמים, הוא בטח מתקלח. הדלקתי את הטלוויזיה בחדרו, צופה בכל מיני קליפים ב-MTV.
"התעוררת" נייל אמר, יוצא עם בגדי ערב.
"הייתה לך מקלחת נעימה?".
"לא נעימה כמו הנשיקה הזו" אמר ונישק אותי. צחקקתי.
"למה אתה לבוש בבגדי בילוי כאלו?" שאלתי.
"כי את הולכת להתקלח עכשיו, ואנחנו רק שנינו הולכים לאן שהוא" הוא אמר, לוקח את הטלפון והארנק שלו ושם בכיסו.
"אבל…".
"אנחנו הולכים לבלות!".
"טוב" חייכתי אליו. איך אפשר לסרב לו? איך אפשר להגיד לו לא? הוא כל-כך מתחשב שזה לא ייאמן, פשוט לא עמדתי בזה.