איך אתה מצפה ממני לאהוב אותך?- פרק 9

במהלך ריצתה ג'ולייט נפלה, היא הייתה על הברכיים והיא החלה לבכות ולצרוח. היא ניסתה להפסיק אך לא יכלה, הצעקות שחררו מעט את הכאב הבלתי נתפס שכולא אותה. היא הרימה את ידיה ואחזה בראשה, העומס. היא מרגישה כאילו היא משתגעת היא כבר לא יודעת אם היא אוהבת אותו או לא הצרחות שלו הדהדו בראשה היא רק רצתה להעלם להתנדף עם הרוח הנושבת. היא ידעה שהיא צריכה לחזור לבית של רובין לפני הזריחה כדי שלא תחשוד שהיא יצאה מהבית. היא הלכה באיטיות לביתה של רובין, ההתקף הקצר, הוא חוזר על עצמו שוב פעם. בתקופה האחרונה ג'ולייט חוטפת סחרחורת לשלוש שניות ובזמן הסחרחורת היא רואה רק שחור, זהו זה נגמר היא חזרה ליציבות מלאה.

היא הגיעה לביתה של רובין, היא נכנסה בשקט או לפחות ניסתה אבל זה היה נראה כאילו כל הסיכויים נגדה. הנעל שלה החלה לחרוק בפתאומיות, ג'ולייט חלצה את נעליה והניחה אותם בכניסה. למזלה רובין לא התעוררה אך כאשר היא שכבה על המיטה לצידה של רובין, היא ניסתה לישון אך עיניה נותרו פעורות הקול של זאיין שבר אותה, פשוט ריסק אותה. היא מרגישה כה טיפשה בגלל שעכשיו הוא הולך לקבל את המכתב הזה ממנה. היא הסתכלה על רובין, רובין הייתה נראית מותשת אפילו בשנתה. ג'ולייט שנאה את ההרגשה שהיא תלותית ועכשיו זה כל מה שהיא מרגישה. היא צפתה בשמש זורחת דרך החלו, מנסה להוציא את הקולות של זאיין מהראש שלה, על פניה זלגה דמעה בודדת.

האור לאט לאט התגבר, השמש כבר הגיע למקומה במרומי השמיים. ג'ולייט תלשה דף נוסף מהמחברת של רובין, היא כתבה בכתב גדול 'אל תדאגי לא נעלמתי הלכתי לריצת בוקר'. היא הניחה את הפתק על המראה, כדי שרובין תראה זאת שתתעורר. היא לקחה את נעליי הספורט של רובין , היא יצאה מהבית ותקעה את האוזניות עמוק באוזנייה. אולי השירים הרועשים יגברו על הצעקות של זאיין, היא החלה לרוץ בטיילת היא הרגישה כאילו זאיין מאחוריה רודף אותה היא החלה להגביר את מהירותה. היא הגיע לנקודה שבה כבר לא יכלה לנשום מרוב מאמץ, היא הרגישה יד על כתפה. היא הסתובבה בשנייה שהרגישה את המגע הפעם היא לא חיכתה, זה היה ניק. "אלוהים פשוט אוהב אותי" ג'ולייט מלמלה לעצמה, היא לא יכלה להסתכל בעיניו של ניק, משני סיבות. שנאה, אם לא הייתה מנשקת אותו, אז זה לא היה קורה. ומבוכה, היא נשקה אותו, ואמרה לו שזה בטעות ומעולם לא התכוונה לכך. "ג'ולייט מה את עושה כאן?" אמר ניק, הוא חיפש את מבטה אך היא נמנעה מליישר את מבטה היא העדיפה לבהות בשביל. "סתם ריצת בוקר" אמרה ג'ולייט וניסתה לגרום לדמעות לעמוד במקומם, היא חוותה כישלון במשימה זה היא ידעה שזה מה שיקרה. "ג'ולייט, הכול בסדר?" שאל ניק הוא ראה את הדמעות נוטפות מפנייה, 'משהו קרה משהו רע, אבל מה? ואולי זה אפילו קשור אלי' ניק חשב לעצמו. "כלום ניק, וגם אם קרה משהו זה לא עניינך" תקפה ג'ולייט את ניק עם מילים קרות, היא המשיכה ללכת כאילו לא קרה דבר. היא קלטה מה היא עשתה והיא לא הבינה למה נוטף ממנה רוע שכזה, 'כשזאיין הלך הוא לקח את השמחה, הוא גנב אותה אבל הוא לא משתמש בה את זה אני יודעת' ג'ולייט הייתה שקועה במחשבותיה.
לפני ששמה לב מצאה את עצמה על הרצפה,היא נפלה הברך היא דיממה. אך זה לא עניין אותה שום דבר לא עניין אותה אולי ככה היא תשתחרר מזאיין תדמם את אהבתו חוצה עד כמה שזה נשמע מעוות ג'ולייט מצאה בזה היגיון היא יכלה להישאר שם שעות על גבי שעות מצידה לאבד כל טיפת דם בגופה אם זאת הדרך להעלים את זאיין ממוחה, אם זאת הדרך להעלים אותה. "ג'ולייט?" זה היה קול מוכר קול שלא רצתה לשמוע, לא עכשיו. "מה אתה רוצה ממני זאיין? אמרתי לך שזה נגמר בבקשה אל תתקרב אליי" אמרה ג'ולייט ונעמדה, היא שמה לה כי טיפת הדם הפכה לכתם של ממש. "ג'ולייט מה קרה לך בברך?" אמר זאיין והסתכל בפניה, התחושה הזאת היא רודפת אותו והמכתב רק מגביר את השיגעון שאופף אותו.
הכתם על הברך של ג'ולייט חייבים לטפל בזה, "בואי נלך למרפאה זה נראה רציני" אמר זאיין. "אני לא רוצה ללכת למרפאה" אמרה ג'ולייט בכעס, 'שילך, שיפסיק לרדוף אותי כבר' ג'ולייט כעסה מבפנים. "אוקי אז אני ייטפל בך" אמר זאיין הוא הרים את ג'ולייט בשתי ידיו זה היה ברור שזה היה בניגוד לרצונה "תוריד אותי, אני לא נכה או משהו" אמרה ג'ולייט בכעס, "ג'ולייט אנחנו אולי נפרדנו, אבל אני עדיין אוהב אותך ואני לא מתכוון לתת לך לדמם באמצע הרחוב בזמן שאני יכול לעזור את מבינה את זה" אמר זאיין, כאשר אמר את זה הוא הסתכל לתוך העיניים של ג'ולייט עיניה עדיין היו נפוחות ואדומות מכול הבכי שלה.
מבטו היה רציני, וג'ולייט ג'ולייט הייתה שקועה במבטו, הוא לא יודע את זה שהוא צועק בלילה. ג'ייק לא סיפר לו, תוספת של חשש לבעיות נפשיות לא היו מייצבות את מצבו של זאיין. הם הגיעו לבית של זאיין הם נכנסו, זאיין חבש את הברך שלה, חבישה שהייתה מלווה בהתלוננות של ג'ולייט. זאיין הלך להביא משהו לשתות וג'ולייט החלה לשוטט ברחבי החדר היא ראתה קופסת נעליים , כל פעם שהייתה כאן זאיין הרחיק אותה מהקופסא. היא הייתה חייבת לדעת מה יש שם היא ניגש אל הקופסא ופתחה את הקופסה
הייתה שם כמות נכבדת של דפים שהצהיבו כולם היו מכתבים שזאיין כתב וכנראה רצה לתת לה כל כותרת גרמה לה לכאב יותר גדול היא שלפה את אחד הדפים והחלה לקרוא

'לג'ולייט אהובתי

כמו שהזכרתי במכתבים לפני אני אוהב אותך, יותר מכל דבר בעולם. היום חלפת על פני נוצר מגע קצר אולי את חשבת שאין לא משמעות אבל בשבילי זה היה הרגע המאושר בחיי. הלוואי והייתי מסוגל לומר את שלושת המילים האלו אני אוהב אותך אבל אני לא יכול אני קופא במקום. בכל מקרה סיכויי קלושים אני יודע שיש לך המון אפשרויות כל אחד אחר יותר טוב ממני, יותר טוב מהאדם שמתנהג אלייך בצורה מגעילה וטיפשית. כל מה שאני יכול לעשות זה רק להסתכל עלייך על פנייך היפות ולהאזין לקול המדהים שלך, השפתיים שלך השפתיים שלך פשוט משגעות אני רוצה לנשק אותך במשך ימים שלמים.
ג'ולייט אני אוהב אותך אולי יום אחד גם את תאהבי אותי

זאיין'

דמעות החלו להרטיב את הדף, "מה את עושה?" אמר זאיין. "את לא היית אמורה לקרוא את זה, אני כל כך טיפש שמתי את זה במקום כל כך בולט, את בטח חושבת שאני איזה מטרידן עכשיו" אמר זאיין. "לא זאיין אני לא חושבת שאתה מטרידן, אני חושבת שאתה הנפש התאומה שלי, אני אוהבת אותך אני באמת אוהבת אותך אבל אני לא יכולה להיות איתך. והמכתב הזה רק הזכיר לי למה אני אוהבת אותך" אמרה ג'ולייט ופרצה בבכי של ממש. "עדיף שאני אלך" אמרה ג'ולייט ויצאה מן החדר, היא יצאה מן הבית "חכי" היא שמעה את קולו של זאיין. אך החליטה לעשות כאילו לא שמעה והמשיכה ללכת.

-המשך בקרוב ♥-