לחיות באגדה- פרק 4

"מי את, ומה את עושה כאן?" הוא שאל. לא השבתי. בסרטים אף פעם לא מומלץ לענות לרע.
"מי את ומה את עושה כאן?" הוא חזר, הפעם פניו לובשות הבעה יותר מאיימת. "ומה הדבר שיש לך על הגב?"
אני לא רוצה להגיד מה אני עומדת לעשות לאדם הבא שישאל אותי על הגיטרה שעל גבי.
"זה כלי נגינה." נהמתי.
"את לא מכאן." הוא אמר. "הורידי את הברדס שלך." הוא אמר.
"לא רוצה."
"אמרתי לך להוריד אותו."
"אמרתי לך שאני לא רוצה." הוא התחיל להראות סימנים של עצבנות. שני אנשים עם חרבות- שמאוחר יותר הבנתי שהם האחראים על אכיפת החוק בעיר- הופיעו לצידו לפתע, מגיחים מסמטה צדדית שלא הייתי מודעת לקיומה עד שהם הגיחו ממנה.
ניסיתי לסגת, אבל בדיוק כמו בסרטים (חה-חה. איזו אירוניה.) הופיעו מאחוריי עוד שניים מהאנשים עם החרבות. והם הלכו והתקרבו אליי.
"עכשיו את כן רוצה?" הוא שאל. הקול שלו היה מבשר רעות.
"לא, לא ממש." אמרתי. "מה דעתך אולי להוריד אתה את הכובע? ככה לפחות כובע אחד יורד כאן." הצעתי לו. "רק הצעה דיפלומטית."
הרגשתי את אחת החרבות דוקרת בגב שלי, קרובה מאוד לנקב את העור- ואת החולצה שלי. ואהבתי את החולצה הזאת. התקדמתי צעד אחד, בלית ברירה.
"תקחי את ההצעות הדיפלומטיות שלך. את באה איתי." הוא התקדם לעברי שני צעדים מהירים, ועמד כל כך קרוב אליי שיכולתי להריח את ריחו- ריח של בושם, של תבלינים, ושל אפר. זה אומנם נשמע ריח טוב, אבל איכשהו- הריח הזה דחה אותי כשהוא בא ממנו.
בתנועה אחת הוא תפס את ידיי, והשחיל עליהם חבלים. הוא לא הוריד את הברדס.
"החבלים האלה מגרדים." רטנתי."תתרגלי אליהם. אני ממליץ לך."
מהחבלים שכבלו את כפות ידיי נמשך חבל, אותו החזיק ג'אפר. הוא משך את החבל, וכדי למנוע ממני מלסרב ללכת- הרגשתי את הדקירה של אחת החרבות בגבי שוב.
אני חושבת, שאני צריכה ללמוד לשמור על הפה שלי ולא להתחצף לאנשים שיכולים לזרוק אותי לכלא ולהוציא אותי להורג.
הוא הוביל אותי לכיוון הארמון- לאיזור די מוזנח ואפלולי. שם הוא פתח דלת, וזרק אותי פנימה. לפני שהוא הלך קראתי לו בכמה שמות נחמדים- בעברית, כמובן. אבל הוא הבין את הרעיון.
הוא נעל אחריו את הדלת. אז ככה נראה בית הסוהר מבפנים.
הורדתי את הברדס שכיסה את ראשי, והלבשתי על אוזניי את האוזניות שהיו תלויות עד אז על צווארי. הפעלתי את המוזיקה באייפוד.
כעבור די הרבה זמן, הדלת נפתחה שוב. ג'אפר עמד בפתח. מיהרתי לכסות את ראשי בברדס לפני שהוא יביט לעברי.
"בואי. הסולטאן רוצה לראות אותך." הוא אמר. הקול שלו היה מבשר רעות. ממה שזכרתי מהסרט, הסולטן היה אדם טוב דווקא. אבל לא ידעתי עד כמה המציאות דומה למה שאני זוכרת.
קמתי על רגליי, והתחלתי ללכת בעקבותיו. אני מקווה מאוד שהוא לא ראה את הפרצופים שעשיתי לו מתחת לברדס.
הפעם, הכלנו לחלקים יותר יפים של הארמון. הוא הוביל אותי לעבר דלת גדולה ומקושטת, ופתח אותה. נכנסנו לאולם גדול ומפואר. הוא היה מקושט מאוד, ובקצהו המרוחק ממנו היה כס גדול ועליו ישב אדם שמנמן בבגדים לבנים- מפוארים גם הם.
ג'אפר החל להתקדם לעברו, ואני הלכתי בעקבותיו, מתעכבת בכוונה- גם כדי לעשות לו דווקא, וגם כדי להביט באולם. המקום היה יפה- תמונות ושטיחים כיסו את הקירות, פסלים ועציצים עמדו בכל מיני מקומות לאורך הקיר. הריח באולם היה של קטורת, אבל בניגוד לריחו של ג'אפר- הריח היה מאוזן, והשרה תחושה של רוגע.
"תתקדמי מהר יותר." הוא נזף בי.
"תתקדם אתה מהר יותר." ראיתי שהוא מנסה לא להתעצבן מול הסולטן. המשכנו ללכת.
כשנעמדנו מול הסולטן, הוא סקר אותי במבטו. "תורידי את הברדס, בבקשה."
הורדתי את ההברדס, תוך כדי שאני מוציאה לשון לג'אפר המעוצבן. הסרתי את האוזניות מאוזניי, וכיביתי את האייפוד. המבט של שניהם היה מוזר. הם סקרו את פניי, את השיער שלי, את העגילים והשרשראות שלי.
"מאיפה הגעת, ילדה?" שאל אותי הסולטן. "ממקום רחוק מכאן." העדפתי לא לפרט. אומנם הוא עשה רושם יותר נחמד ממלווי החמוץ, אבל עדיין- לא בטחתי בו.
"התכשיטים שלך מוזרים, וגם גוון שיערך והכלי שעל גבך. את בהחלט לא ממקום קרוב לכן. מה את עושה כאן? איפה המשפחה שלך?"
"אני לא יודעת מה אני עושה כאן, כי אני לא יודעת איך הגעתי לכאן. המשפחה שלי נמצאת במום ממנו הגעתי- הם לא כאן."
"אני מבין, אני חושב. דבר אחד אחרון, מה השם שלך?"
הרגשתי מבוכה. זה בדיוק המקום הלא מתאים והזמן הלא מתאים לחשוף את השם שלי. וכמו בכל זמן לא מתאים ומקום לא מתאים, מגיע גם העיתוי הלא מתאים- והוא של הנסיכה יסמין. היא בדיוק נכנסה לאולם, ונעמדה ליד כסו של אביה. שניהם הביטו בי, למרות שנראה היה שאף אחד מהם לא מבין דבר. היא נראתה סקרנית בנוגע אליי.
"אני באמת מעדיפה לא להגיד את השם שלי." מלמלתי.
"איך שתבחרי." אמר הסולטן. "אני מקווה, שיום אחד תחליטי לשתפנו בשמך. בינתיים, צריך להחליט מה לעשות איתך. התכשיטים והדברים שאת נושאת איתך מעידים כי הארץ הרחוקה הזו ממנה באת, יש בה משהו מיוחד. אף פעם לא ראיתי דברים כאלה." אמר הסולטן.
"אני בעד להחזיר אותה לכלא. היא צריכה ללמוד נימוסים." אמר ג'אפר. התחיל לעצבן אותי שהם דיברו כאילו אני לא שם, או שאני חיה שצריך להחליט מה לעשות איתה.
"לא, איננו נוהגים באורחינו כך. אל תחזיר ואתה לכלא, גם אם נימוסיה לוקים בחסר." אמר הסולטן לג'אפר, ואני חייכתי לכיוונו של ג'אפר חיוך זחוח. הוא השיב לי מבט ארסי.
"אני אוכל לדבר איתך." אמרה יסמין. זאת הפעם הראשונה שהיא פתחה את פיה.
"אה." אמרתי. זה הולך ונהיה מוזר מרגע לרגע.
"בואי. אני אראה לך את הארמון." וכמו אלאדין לפניה, היא תפסה בידי, וגררה אותי- מבלי לחכות לתגובתו של ג'אפר או הסולטן- לכיוון אחת הדלתות.
יצאתי לסיור בארמון יחד עם הנסיכה יסמין.