פלאמים שונים- פרק 10

בבוקר, ליסיאנה התעוררה וראתה שאלנז' כבר מוכן ליציאה מהפונדק, ואילו וואמפי נוחר בערימת מצעים מבולגנת על מיטתו.
"כמה זמן אתה כבר ער?" היא שאלה. הוא לא הראה כל סימן לעייפות, אבל מיציבתו והתנוחה בה עמד ניכר היה כי התעורר לפני זמן רב, אם בכלל ישן.
"לא ישנתי. לא הצלחתי לישון." הוא אמר, אפילו לא מפנה אליה את מבטו. הוא ישב על קצה מיטתו, לבוש לחלוטין, והביט מבעד לחלון במבט מוזר, חצי מהורהר חצי מודאג. היה ברור שמשהו מטריד אותו.
היא העדיפה לא לשאול. מהיכרותה איתו, ידעה שתשובתו רק תבלבל אותה יותר. והיא הבינה אותו. משהו הרגיש גם לה לא נכון.
"תעירי את השדון, אנחנו צריכים לצאת כמה שיותר מוקדם. ובאותה הזדמנות, התארגני בעצמך." הוא אמר, עדיין לא מסיט את מבטו מהחלון.
ליסיאנה הסמיקה. היא ידעה שוודאי השיער שלה מבולגן מהשינה.
היא סירקה אותו באצבעותיה וסידרה אותו כך שיסתיר את אוזניה המחודדות, ואז הרימה את מטה, ושלחה עדת בלוטים זועמת להתנפל על וואמפי. השדון תפס אותם מתוך שינה. ליסיאנה ההמומה התיישבה על מיטתו וניערה אותו.
"וואמפי, התעורר. עלינו ללכת לבניין הפלאם האנושי היום." היא אמרה.
"בניין פלאם אנושי לא טוב. הרבה צרות." מלמל השדון, חצי ישן, ושפשף את עינו ביד שבה לא היה בלוט.
"כנראה אתה צודק," אמרה ליסיאנה, "אבל אין ברירה. בשביל זה באנו לכאן, ולא היה שום מקום אחר ללכת אליו." היא אמרה. "לפחות לא לי…" היא השתתקה.
"מתארגן." הוא מלמל, ואז קפץ מהמיטה בישנוניות והתחיל לדדות ברחבי החדר ולאסוף את הבלוטים המפוזרים על הרצפה.
"תגידי לו שיזדרז. אני רוצה לצאת כמה שיותר מוקדם." רטן אלנז' ממקומו ליד החלון.
"תגיד לו אתה."
"וואמפי, הזדרז."
'קלאנג. בלוט פגע בראשו של אלנז'. "לא רוצה מזדרז. וואמפי אוסף בלוטים בקצב של וואמפי." התריס השדון, והרים את הבלוט שניתז מראשו של אלנז'. אלנז' רטן.

כשהם יצאו מהפונדק, הם ראו שהרחובות ריקים למדי בשעה זו של היום. "אז בגלל זה רצית לצאת מוקדם." אמרה ליסיאנה. אלנז' הנהן, וכיסה את ראשו בברדס.
"איזה מהפלאמים הוא האנושי?" שאלה ליסיאנה, והסתובבה במקומה כדי להעביר את מבטה על כל אחד מהבניינים האדירים שהקיפו את העיר.
"הוא בנוי אבן שחורה- אפורה, נראה כמו טירה או מבצר, וכמובן- השומרים שלו הם אנושיים." הוא אמר. "ואני מייעץ לך להיות שקטה מעכשיו, אם את לא רוצה להרוס לעצמך את התחפושת." זה השתיק אותה. וואמפי טמן את ידיו בכיסים באי שקט. הוא נראה מודאג מאז הבוקר, וזה היה מראה לא רגיל כשהיה מדובר בו. היא שוב העבירה את מבטה על פני הבניינים התוחמים את העיר, וזיהתה אותו מיד לפי תיאוריו של אלנז'. כל בניין היה שונה לחלוטין מרעיו, בחומרים ממנו נבנה, בסגנון שלו, בצבעיו. בניין הפלאם האנושי עמד מזרחית לשער הראשי לעיר.
הם החלו לצעוד, שלושתם, לכיוון הבניין. אלנז' הוביל בראש- הוא כבר הכיר את המקום.
"תגיד, אם ההצטרפות לצבא מותרת רק לבני אנוש, איך זה שאתה לא מסווה את עצמך גם בשביל להתקבל לשם?" שאלה ליסיאנה. היא ידעה שהוא אמר לה להיות בשקט, אבל השאלה הזו ניקרה במוחה מאז שאמר לה שמטרותיהם זהות.
"אני בן כלאיים. בני כלאיים עושים מה שבא להם היכן שבא להם. בתנאי שזה חוקי, כמובן."
"כמובן." אחרי זה היא לא שאלה שאלות.
הם חצו בשתיקה את העיר. ליסיאנה נאלצה להשגיח על וואמפי בשבע עיניים, כיוון שזה רץ לחקור כל דבר חדש שנקרה בדרכו. היא רצתה לעשות זאת גם, אבל ריסנה את עצמה. היא אמורה לנסות להשתלב, ואם היא תתפעל מכל כרכרה שתעבור בדרכה זה לא יתרום לניסיונה. כמה שפחות תשומת לב, יותר טוב.

לא לקח הרבה זמן עד שהם הגיעו לפלאם האנושי, למרות כל הפניות, הפיתולים והסמטאות, דרכם הוליך אותם אלנז'.
"באתם להתקבל לצבא." אמר אחד משני בני האנוש ששמרו על הבניין. הם עמדו, כל אחד מהם בצד אחר של הדלת האדירה, ואחזו בחרבות עצומות בידיהם. הם לבשו חליפות שריון שחורות עם סמל הפלאם האנושי- חרב וסוס דוהר.
"עליכם להצהיר כי אתם בני אנוש. והשדון לא נכנס איתכם." אמר השומר.
אלנז' הוריד את ברדסו."אני חצי- אלף חצי אנושי. ידידי כאן הוא נער אנושי. ואתם תתנו לנו להיכנס עם השדון." הוא נעץ את עיניו בשומר. השומר נעץ בו את עיניו חזרה, מבעד לחרכי קסדתו.
"רגע, אתה לא…?" אלנז' לא השיב לו. "תן לנו להיכנס. יחד עם השדון."
השומרים נתנו להם להיכנס אל הפלאם האנושי.