מפקד הטבעות פרק 12
כשעמדתי ללכת לצד שמאל, הוזזתי את רגלי אחורה בגלל שלא הייתי בטוח. ככה עברה חצי שעה שבה הושטתי את רגלי לימין או לשמאל ואז חזרתי בי והלכתי אחורה.
לבסוף, כשהחלטתי לבחור בצד שמאל (הדרך הארוכה אבל בלי המכשולים), שמעתי קול:"חכה!"
הסתובבתי במהירות-יותר מידי מהר עד שנפלתי אחורה. לנהר, שוב שמעתי את המים באוזניי, וקמתי במהירות, אך שוב קמתי יותר מידי מהר עד ש..
מעדתי.
ונפלתי.
הרגשתי עייפות גדולה מהליכה בלילה, וכל מה שרציתי זה להיות במיטה, הרמתי את ראשי והבטתי לעבר הקול, זה היה ילד בן שמונה-עשרה לפחות, עם שיער חום קצר, עיניים ירוקות-צהובות, ופה קפוץ, הוא היה שרירי וגדול. הוא לבש חולצת ציידים ירוקה ומכנסיים אפורות. על גבו נחה קשת גדולה וראוותנית בצבע שחור כעורב, החצים שעל גבו היו גם הם באותו צבע שחור, אך אם נוצות לבנות כמו כן, לחלק מהחצים היו כתמים לבנים ואדומים. על חגורתו החומה, נחו לפחות חמישה סכיני ציידים, בידו האחת היו שלושה טבעות ובידו השנייה היו שישה- אחת בכל אצבע, ובאגודל שניים, על צווארו החשוף היו שני שרשראות גדולות, ארוכות בצבעי ים ואש בוהקים. הוא נראה לי מוכר-במילים אחרות- ראיתי אותו איפה שהוא במפקד הטבעות.
"אסור לך להיות כאן."
"אה כן? ומה אתה עושה כאן?" שאלתי בחזרה.
בניגוד לצפיות שלי הוא ענה:"מסע צייד למפקד הטבעות, נגמר הבשר."
"אה…" ניסיתי להסתיר את חיוך הבושה שלי אבל זה לא עזר, 'הבחור הגדול' צעק עלי:"אה? לא אמרו לך שאסור להסתובב כאן בלילה?"
"עכשיו בוקר," עניתי לו בחזרה "למקרה שאתה לא יודע. וחוץ מזה הלכתי לאיבוד."
"תגיד את התירוצים שלך לאבא שלי."
"אבא שלך?"
הוא הביט בי בכעס ותסכול:"אתה לא הכי חכם, אה?" הוא גיחך, התחלתי לשנוא אותו."אבא שלי הוא המנהל של מפקד הטבעות-קוראים לו פאבאלן."
הרגשתי שפי נפער, לא הייתי בטוח, כי כל גופי כאילו הוחרם בידי מישהו אחר.. לפאבאלן יש..בן???
ברור שהייתי נשאר שם, עם פה פעור,תוהה מי הייתה חסרת המזל שהתאהבה בפאבאלן. זה היה מוזר, מעולם לא יכולתי לראות את הזקן הנרגן מקים משפחה. הוא נראה לי..כועס מידי,חסר סבלנות וחסר ניסיון ב..טוב הבנתם את הפואנטה.
בכל מקרה,הילד הדפוק/הבן של פאבאלן-או איך שלא קוראים לו- לפת את זרועי, בלפיתה כואבת, פלטתי גניחה כואבת,
"מה אתה עושה?" שאלתי, וכמובן שהוא לא ענה,
ואז, משום מקום, אור מסנוור כיסה את עיניי.
סגרתי אותם, לא יכולתי להסתכל.
לאחר כמה דקות שנדמו כנצח-
שמעתי מישהו קורה לי בשמי.
פקחתי את עיניי-
הייתי במפקד הטבעות, פאבאלן עמד מולי ומול איך-שלא-קוראים-לו,-הבן שלו. וכאילו זה לא מספיק כמעט כולם-כולל אדיסנה- עמדו שם מאחוריו, וכמובן- בפיג'מות, אם אני לא הייתי הנאשם הייתי צוחק עליהם בפרצוף אבל עכשיו הדבר הראשון שעשיתי היה להחוויר,
להחוויר
ושוב פעם להחוויר.
ידעתי שאם פאבאלן יסלק אותי לעולם לא אוכל לעבור את שלושת המבחנים ולדעת מה קרה להורים שלי,
כשהטבעת לחצה לי על היד פאבאלן אמר:"אתה מתכוון להסביר?"
"הוא היה ביער, בלילה." ענה לו בנו, ואני-התגוננתי:"לא ידעתי שזה אסור." אמרתי, עדיין מופתע מהעובדה שיש טבעת שנותנת כוח לעבור ממום למקום.
"למעשה זה לא אסור." אמר פאבאלן ותקע בי את מבטו."אנשי היער הם לא.אממ…ידידותיים."
אני לא יודע וגם לא אדע מה עבר לי בראש ומה רציתי להרוויח בכך שאמרתי:"פגשתי אחד מהם."
פאבאלן פתח את פיו וסגר אותו, חשבתי שהוא הולך לכעוס עליי נגד כול הילדים שבפיג'מות ושאני יצטרך לחזור למוסד מבלי לדעת מה קרה להורים שלי. היה אסור לי שזה יקרה. למזלי הטוב. הוא אמר:"נפגש במשרדי."
כשעמדתי ללכת, סובבתי את מבטי לאחור, נראה שאני לא היחיד שעצר את נשמתו והחזיק ידיים. גם אדיסנה עשתה את זה, מאחוריי אלפי הילדים היא עמדה שם.
היא הביטה בי
ובטחה בי.
אני לא יודע אם התקבלתי בשבילה או בשביל הוריי אבל מה שבטוח זה שהיא יודעת,
היא תמיד ידעה.
הלכתי למשרדו של פאבאלן.
לא הייתה לי בררה.
תגובות (2)
יש משהו לא בסדר במפקד המטבעות הזה ומסקרן אותי כל כך לדעת מה!
מחכה להמשך! =)
יפה עלית על זה!!!
צודקת בהחלט, חכי תראי מה!!