איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק ו': מבזק חדשות

#מנקודת מבטו של הארי:

אני לא מאמין, מכל הנשים שיש במסיבה הזו דווקא הוא נישק את איימי? שטויות, פשוט שטויות.
חייב להפסיק לחשוב עליה, היא עם נייל עכשיו. יש עוד נשים במסיבה הזו, אני אמצא את האחת שלי. זה לא שאני שונא את נייל, הוא אחלה בחור, וזה לא שאני רוצה לקחת את איימי… חייב פשוט להפסיק. ישבתי על הבר, שותה איזה משקה עם שם מוזר שלפתע…
"אתה חתיך" מישהי בבגד ים סגול אמרה "רוצה לרקוד?".
"אין בעיה, מה שמך?".
"ליז" היא חייכה, הושיטה את ידה והובילה אותי לרחבת הריקודים.
רקדתי, לא היה אכפת לי פתאום. שלפתע ראיתי גם את נייל ואת איימי מצטרפים לרחבה.
המשכתי לרקוד, לסובב את ליז ולהסתכל בעיניה. יש לה עיניים כל-כך יפות, ירוקות כמעט כמו שלי. המוזיקה השתנתה, והשתנינו ביחד איתה.

#מנקודת מבטה של איימי:

ליטל מיקס עלו לבמה והתחילו לשיר, קולותיהן פשוט גרמו לי ולנייל לרקוד כמו שלא רקדנו מעולם. נצמדנו אחד לשנייה, מסתכלים זה לזו בעיניים ופשוט רוקדים, פשוט נהנים. ליז נופפה לי מרחוק, מצביעה שוב ושוב על הארי ופרצופה בישר שהיא מצאה מציאה. ראיתי את הפרצוף הזה לפני-כן, אך הפעם היא התכוונה לזה. הארי באמת מציאה, לא הטיפוס שלי אך באמת שהוא הטיפוס של ליז. היא צריכה מישהו שיגיד לה שהיא יפה ויאהב אותה, יצחיק אותה וישיר לה, היא פשוט כזו!.
הושטתי את ידי ולקחתי את נייל הרחק מהרעש.
"זו המסיבה הכי טובה שאי-פעם…" נייל התחיל להגיד.
"אתה מנשק יותר טוב" צחקקתי.
"אני יודע" הוא זקף את ראשו בגאווה.
צחקתי והוא ליטף את שיערי וחייך, "את לא יודעת כמה את יפה".
"אני חייבת ללכת" התחלתי להרגיש כאב בטן פתאומי. ראיתי שג'סיקה וליז משתוללות יותר מידי.
לקחתי אותן לתוך הבית, לתוך החדר שלי. הסתכלתי מאחוריי וראיתי את נייל עם פרצוף מבולבל. שיט- הוא בטח חושב שהוא עשה משהו לא יאה ולא ראוי, שהוא אשם. אני אסביר לו בבוקר כבר, חייבת לדבר עם ג'סי וליז.

"אני מרגישה נורא".
"למה?" ג'סי התעניינה.
"הרגע נישקת את נייל הוראן! מה לא מרגיש טוב בזה?" ליז השתגעה מסקרנות.
"לא, לא… בחילה" ידיי קפוצות על בטני, התקפלתי על מיטתי מכאבים פתאומיים.
"אהה, את ונייל לא במקרה…?" ג'סי מלמלה.
"לא! ברור שלא" הגנתי על עצמי, אין סיכוי שאני… אין סיכוי שנייל… פשוט לא!.
"ג'סי!" ליז צחקה, "איימי? אין מצב, היא לא כזו".
"אולי הוא ייתן לך מתנה ליום הולדת ה-16 שלך את ה…" ג'סי הרהרה.
"ג'סי! תפסיקי עם זה…" אמרתי, "ליז את בטוחה שהיא לא קצת שיכורה?".
"ג'סי לא שיכורה, אבל היא כן מתנהגת ככה!".
"אני חייבת להודות שהיא די צודקת" אמרתי.
"מה?" הן אמרו פה אחד.
"אולי זה מה שזה, אולי אני חושבת על זה?".
"ליז, רעיון גרוע!" ליז אמרה, "ג'סי תגידי לה".
ג'סי הזדקפה, חייכה ואמרה:" מעניין מה יש לו בחדר".
"ג'סי, לא! עצרי!" ליז צרחה. רצנו אחריה ונכנסנו לחדרו.
אני וליז עצרנו בפתח הדלת, מחזיקות את ג'סי.
"את ממש צריכה אילוף!" ליז אמרה.
"רק בדיקה קטנה".
"אין מצב!!
הסתובבתי על כיסאו, בחדרו הגדול. מחכה שליז וג'סי יפסיקו לריב על "אם הוא ישן עירום או לא".
"אתן מוכנות להירגע כבר? אסור לפתוח אתכן את הנושא הזה" צעקתי פתאום והן השתתקו.
חזרנו לחדרי וצחקקנו לאורך שעות.
לפתע 3 דפיקות בדלת.
"איימי, את בסדר?" נייל נכנס.
"כן, פשוט הייתי חייבת קצת 'שיחת בנות' זה הכל" חייכתי אליו.
"אם בא לך, המסיבה עדיין נמשכת ואין לי עם מי לרקוד" הוא הביט בי.
"למה אנחנו מחכים?" ליז מיד קפצה, וחזרנו.
היה פשוט מדהים, רקדנו ביחד כל הלילה.

#מנקודת מבטו של נייל:

הצמדתי אותה אליי, רקדנו כמו שלא רקדנו מעולם. אני פשוט מאוהב, פשוט מאוהב…
עיניה הביטו בי, מחייכת ושיערה מתנופף, ממש כמו בסרטים.
היא נראית כל-כך טוב בבגד הים הזה, היא פשוט מושלמת. ולחשוב שכל הזמן הזה הסתכלנו עליה בתור "הבת של המאפרת", "הילדה ברקע"… פשוט הילדה שלא בולטת לעין בין הקהל. אבל הלילה היא בולטת לעיני כולם, כולם רוצים להכיר אותה. כשהיא נכנסת לחדר היא מאירה אותו, מסובבת ראשים ממש.

#מנקודת מבטה של איימי- יום למחרת:

התעוררתי ביום למחרת בחיוך. הסתכלתי על חדרי החדש, הכל כל-כך גדול וראוותני, אני כל-כך ברת-מזל… "איימי, את ערה?" זאיין דפק על דלתי.
"כן, עכשיו כן…" שפשפתי את עיניי ופיהקתי.
"רציתי לשאול מה את בדרך-כלל אוהבת לאכול לארוחת-בוקר? אני מבשל".
"אוי, זה נחמד, תודה… חביתה עם ירקות?".
"ולשתות?" הוא חייך. וואו, החיוך שלו נראה יותר טוב במציאות, אפילו הצחוק שלו מצחיק יותר כששומעים אותו במציאות.
"שוקו, תודה" אמרתי והוא יצא.
"רגע, זאיין" עצרתי אותו, "אתה יודע אם נייל ער?".
"הוא עדיין ישן" הוא אמר, "את מוזמנת להעיר אותו ולשאול אותו מה הוא רוצה לאכול".
"תודה, זאיין".
"אין בעיה" הוא צחקק.

ישר התלבשתי והתארגנתי, ואחר-כך נכנסתי לחדרו. נשכבתי לידו על מיטתו ולחשתי:" נייל, בוקר-טוב".
הוא מלמל משהו, לא יכולתי להבין.
"נייל, תתעורר" לחשתי שוב.
"איימי" הוא לחש, פקח עיניים וחיבק אותי.
"בוקר טוב" אמרתי, "זאיין שואל מה אתה רוצה לאכול לארוחת-בוקר".
"לא משנה לי, כל דבר" הוא חייך.
"אוקיי" הבטתי בו.
הלכתי למטבח ואמרתי לזאיין- כל-כך מסקרן שבן-אדם שהתיאבון שלו גדול, יודע לבשל כל-כך טוב.
ניחוחות של בישולים החלו להתפשט בבית.
לפתע חדשות הבוקר הופיעו בטלוויזיה בסלון, התיישבתי על הספה, מגבירה וצופה בעניין.
"חידוש החקירה לגבי תאונת הדרכים שהתרחשה לפני 5 ימים נמשכת, בינתיים שתי הגופות שנותרו לצד הכביש זוהו. שמותם הם אליס ופיל פיליפס…". הם המשיכו לדבר ולספר על התאונה אך לא שמעתי- ההורים שלי, מתים! לא יכול להיות. על מה הם מדברים? לא ייתכן… הם לא יודעים על מה הם מדברים. מיד לקחתי את הטלפון וניסיתי להתקשר לאימא שלי, לאבא שלי, לכל מספר שעלה לי בראש. לא האמנתי שזה נכון, אני בטח חולמת.
"תא קולי… שיט" מלמלתי, דמעות פרצו.
"קרה משהו?" הארי שאל, מתעורר.
"הגופות זוהו, אלו ההורים שלי!" חייכתי, "הם גם לא עונים לטלפון" קיפצתי וחיבקתי אותו. בוכה.
"האוכל מוכן!" זאיין צעק, "איימי?".
הארי הסתכל עליו, והוא כנראה מיד הבין. "איימי, אנחנו כל-כך מצטערים.." זאיין התיישב לידי עם מגבת על כתפו, חיבק אותי גם.
"איימי, תדעי שאנחנו פה" ליאם התיישב מולי וחיבק אותי גם.
"ההלוויה תתרחש מחר, ביום שלישי בשעה 18:05" הטלוויזיה בישרה.
והנה אני, בוכה עש שאיני יכולה לראות מבעד לדמעות, מחובקת עם שלושה בחורים חסרי חולצה.
נייל רץ מחדרו, לא מאורגן וחצי לבוש.
"איימי!" הוא צעק, "שמעתי…". הארי, ליאם וזאיין שחררו אותי והתנפלתי על נייל, עיני אדומות.

#מנקודת מבטו של נייל:

בחורה כל-כך מדהימה, בן-אדם מקסים. למה דווקא לה זה היה חייב לקרות?
מכל האנשים, אלוהים, היית חייב דווקא לקחת לה את הוריה?. חיבקתי אותה, היא בכתה.
"הכל יהיה בסדר, אנחנו פה איתך" לחשתי לה.
"מחר ב18:00, שם אני אצטרך אתכם" קולה המריר לחש.
"הכל בשבילך" אמרתי.
"נצטרך מחר לבטל את ההופעה. נדחה אותה לעוד שבועיים" לואי אמר, התקרב וחיבק אותה גם.
"שמעתי הכל, אני כל-כך מצטער…" הוא אמר. לואי, כולם, הם כל-כך תומכים בה. אני כל-כך גאה בהם.
"תודה, אני ממש מעריכה את התמיכה שלכם" ניגבה קצת את הדמעות, "אתם נחמה ענקית".
"אנחנו משתדלים" ליאם אמר, "אחרי הכל- כולנו אוהבים אותך".
"מאוד" זאיין אמר.
"יותר מידי" הארי אמר.
הם התחילו להגזים קצת, אחרי הכל היא שלי, אך שתקתי.