חלון פתוח- פרק שלישי

כשנשכבתי על המיטה שתמיד הייתה שלי, עננת אבק עלתה גם ממנה. עצמתי את עיניי, אבל לא הצלחתי לקרוא לשינה לבוא. היא חמקה ממני. אני לא בטוחה אם אי פעם אצליח שוב לישון כמו שצריך.
אבל זה גם מה שחשבתי בפעם הקודמת שהופיע הפתק. חשבתי שהשינה נטשה אותי לתמיד. אבל זה לא היה נכון. לא עברו ימים רבים עד ששוב נעצמו עיניי לשנת לילה, שלקחה אותי לעולמות שונים ומסוייטים, ואז, לאט לאט, חזרה לעולמות שלא יכולתי לזכרם.
היה לי קר, כי השארתי את החלון פתוח. היה לי חשוך, לא רציתי להדליק אור. הוא יראה לי עד כמה החדר הזה גדול, וקודר.

רעש נשמע מכיוון המטבח. הסטתי את מבטי מהתקרה, והבטתי לכיוון שממנו הגיע הרעש. אור מוזר, צהוב- מוזהב, הופיע שם.
ירדתי מהמיטה בכבדות וגררתי את רגליי לכיוון האור. ללכת לכיוון האור- זה לא נשמע רעיון כל כך רע עכשיו.

האור נכנס מבעד לחלון, נשפך על הרצפה וטובל את כל החדר באור זהוב. זה גרם לחדר להיראות עשוי זהב טהור, לפחות לחלק שהאור נגע בו. כמו בסיפור על המלך מידאס.
"יש כאן מישהו?" לחשתי. לא יכלתי להרים את קולי מעל ללחישה. זה הרגיש לי לא מתאים, לא נכון.
אף אחד לא ענה לי. תמיד ישנה האפשרות שמדובר בדמיון שלי, אבל ההרגשה הייתה שונה. בדמיון שלי, הכול תמיד היה גרוע יותר. כאן, הכול הרגיש שליו. התחלתי להרגיש רוגע מוזר מתפשט בי.
"מי שלא תהיה, אין כאן מה לגנוב. בחרת בבית הלא נכון. אין לי כסף ואני חמושה." התחלתי להוציא מהכיס את האקדח, בתנועה כמעט בלתי מורגשת. לא תכננתי לירות בו, רק להפחיד. הבנתי לליבו של הגנב יותר מדי מכדי לירות בו.
אבל זה לא היה גנב. דמויות עשויות אור טהור נעמדו בתוך עיגול הזהב, מביטות היישר אליי. הם נראו כמו בני אדם, אבל יותר נכונים, איכשהו. משהו בהם נראה יותר אנושי, פחות מפלצתי מהרבה מבני האדם שאני מכירה כיום.
"אנחנו איננו 'מישהו'" אף אחת מהדמויות לא פתחה את פיה, או סימנה לרעותה, אבל הקול נשמע חזק וברור באוזניי, מבטל כל אפשרות להזיה. הקול היה האור עצמו, צלול ובהיר, ונשמע כדיבורם של עשרות אנשים, אבל מרות זאת- דבר בו לא נשמע צורם. קולות רבים ומגוונים נשזרו לתוך המשפט הזה, קולות באס וסופרן וטנור וכל קול אפשרי, והכול התמזג לכדי קול אחד.
ושום דבר מזה לא נראה לי הגיוני. "מי… אתם?" שאלתי. הקול שלי רעד. אבל הפחד לא חזר. הפחד הוא מהלא נודע, וגם אם לא ידעתי זאת, הכרתי את הדמויות האלו, הן נראו לי טבעיות כל כך ומתאימות כל כך, אבל עם זאת שונות ותלושות מהמציאות.
"את יודעת מי אנחנו. את כבר חשבת עלינו הערב פעם אחת. היזכרי בסיפורים הישנים." שוב נשמע הקול, אבל הפעם כבר הייתי מוכנה. הפעם לא הופתעתי כששמעתי את ההמון הזה מדבר בקול אחד. הפעם התרכזתי במה שאמר הקול, ולא בקול עצמו.
וכמו שהוא אמר, הבנתי את התשובה די מהר. באמת חשבתי עליהם הערב, בשעות ייאוש מוחלטות, כשהכול נראה ועודנו נראה כל כך שחור…
הכול נכון. ידעתי, זה נכון. הרוחות השומרות קיימות.
אבל זה לא שפך אור על כלום. להיפך, זה רק סיבך את מחשבתי יותר, גורם לי לתהות בהקשר למחשבותיי קודם לכן. למה? למה הם נתנו לזה לקרות? למה דווקא אני, למה דווקא את המשפחה שלי?
"אתם הרוחות." לא הוספתי תואר. הם יבינו. הם ידעו מה אני חושבת.
"כן, אנחנו הרוחות. השארת את החלון פתוח, אז אנחנו כאן. באנו לרפא אותך." דמות האור הקרובה אליי צעדה צעד אחד בכיווני.
"לרפא? אני לא צריכה שתרפאו אותי. אני בריאה לחלוטין. אין כאן אף אחד שאתם יכולים לרפא. את המתים אי אפשר לרפא."
"אבל לא את המתים באנו לרפא. אינך מבינה את המשמעות האמיתית של המרפא שאנחנו מביאים." הדמות התקרבה אליי, הרימה את ידה לגעת במצחי, אבל נרתעתי. היא הורידה את ידה.
"אני מבינה מספיק. יכולתם לרפא את העולם הזה. יכולתם למנוע את המלחמה. אתם יודעים כמה אנשים מתים שם בחוץ? בגלל סיבה שאף אחד כבר לא זוכר? אתם יודעים כמה ילדים, הורים, אחים, חברים, חוזרים הביתה אל דלת סגורה ופתק נעוץ בה? אתם יודעים עד כמה העולם הזה מושחת, הרוס? אין כאן מה לרפא. מוטב לכם למצוא מקום אחר. העולם הזה כבר מושחת לחלוטין. היעלמו מכאן, כל עוד אתם יכולים." אמרתי, והסבתי את פניי. הדמעות שבו ועלו, למרות שניסיתי למנוע מהן מלבוא. כל אחת מהן הרגישה כטיפת חומצה, מפוררת אותי מבפנים.
"אנחנו לא מנענו את זה, כי לא יכולנו. זו האמת- ההשפעה שלנו אינה חזקה כמו שאתם מאמינים, כמו שהייתם רוצים להאמין. הדרך היחידה שלנו לפעול היא דרככם, בני האנוש. אנחנו מוצאים אדם אחד, שיכול להביא את האור לעולם חשוך ואפל. אנחנו מרפאים מליבו את האופל, חושפים את הטוהר והתמימות. באנו להשגיח עליכם, בני הדורות הבאים, ולמנוע מכם מלהרוס את מה שעמלנו כל ך הרבה כדי להשיג. באנו למנוע מכם מלהרוס את עצמכם. בבקשה ממך, עזרי לנו. אנחנו זקוקים לך, ואת יודעת את זה." כל הדמויות הביטו בי, ועיניהם מתחננות לעזרה. פתאום הבנתי, שבין כל הדמויות, אף לא אדם אחד היה מתחת לגיל זקנה. פני כולם היו חכמות וקמוטות, והראו שצברו ידע וניסיון של שנים לפני שהגיע זמנם. בעידן שלהם, אף אחד לא מת באלימות, במלחמה. כולם הלכו יד ביד עם הטבע כשהגיע זה לעשות את שלו.
הבנתי שאנ ייכולה לעזור להם, להוליך את העידן שלנו לעבר גורל כזה. למנוע דמעות, פנים עצובות, עיניים נישאות אל דלת שלעולם לא תיפתח על ידי האדם שמחכים לה. עיניים שרואות את הפתק שבדלת ומסרבות להאמין.
אנ ייכולה להניח עוד אבן בשביל שמוביל לשם, אולי אפילו להמשיך לסלול אותו. האם אין זו מטרה טובה?
אבל מה אם כלום לא ישתנה?
מה אני סתם אתפתה לתקוות שווא, לעולם טוב יותר שלעולם לא יגיע? מה יהיה אז הטעם בניסיון?
אבל אני תמיד יכולה לנסות. תמיד יש טעם בניסיון. הגרוע הוא לוותר.
פנים עשויות אור הופנו אליי כל זמן ששקעתי בהרהורים.
"אני מסכימה. רפאו אותי. אבל לפני כן, יש לי שאלה אחת. אתם תקחו איתכם את הכאב? את הגעגוע?" את מה שקודח בלבי חור שלעולם לא יירפא, ותמיד יהיה חלק ממני?
"לא. הגעגוע והכאב אינם שליליים. הם יזכירו לך בזמנים קשים מי את באמת."
נשמתי נשימה עמוקה. הדמות שמולי שוב הרימה את ידה, שוב הניחה אותה על מצחי בתנועה מגוננת.
"את מוכנה?"