"מאחורי העננים השמיים תמיד כחולים"
אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור שבטח תופתעו כאשר תתחילו לקרוא אותו ותופתעו כאשר תסיימו לקרוא אותו.
האיטי היא מדינה שלא חיים בה הרבה אנשים, היא לא מפורסמת כמו ארה"ב או הוליווד או לא יודעת מה… היא מדינה של אנשים שאין להם כסף, אני יכולה להגיד לכם שבהאיטי גרים הרבה אנשים חולים וגם הרבה יתומים. אין לי כסף כדי להאכיל את בני, אני אלמנה, ענייה וחולה. העוני הזה, המחלות האלו, משפיעות על כולנו ברמה ממש בלתי נשלטת.
סיפור זה מתחיל ביום גשום, העננים הסתירו אז את השמיים ואני באתי להעיר את בני, אורי. הוא ישן כל כך יפה והיה כל כך חמוד, שלא יכולתי להתאפק ונתתי לו עוד כמה דקות של נימנום.
"אורי," לחשתי, "הגיע הבוקר, קום חמוד שלי"
"אמא, אני לא יכול לישון עוד כמה דקות? במילא אין לי בית-ספר או עבודה, ואף אחד לא לוחץ עליי! אני עייף מאוד אמא!" הוא אמר בכעס והביט בי.
"סליחה על התפרצות הזעם" הוא אמר לאחר שתיקה קצרה והשפיל את מבטו.
"אתה צודק" אמרתי, "אף אחד לא לוחץ עלייך, אין לך בית-ספר או עבודה. תישן עוד קצת אורי, זה בסדר" אמרתי לו וכיסיתי אותו.
"תודה אמא, את האמא הכי טובה בעולם" הוא נישק אותי ונרדם.
השתעלתי. אני חולה מאוד וקשה לי.
השעה הייתה 10 בבוקר וכבר חשבתי שאורי ישן יותר מידי זמן, עליתי להעיר אותו ב-7 בבוקר. הגיע הזמן להעירו.
כשעליתי אל חדרו הוא כבר התעורר.
"אמא," הוא אמר, "אני… אני רציתי לספר לך משהו".
"כן אוריקי" אמרתי וישבתי לידו על המיטה. במרחק קטן, כדי לא להדביקו במחלה שבה אני חולה כבר שלוש שנים, שלוש שנים שאני לוקחת תרופות ואף-אחת מהן לא עוזרת לי ולא משפיעה עליי, אפילו לא בקטנה.
"אני….. אני השתתפתי בתחרות שירה בבית-הספר…" הוא עשה הפסקה.
"מצויין!" ניסיתי לעודד אותו.
"ואני זכיתי מקום שני וקיבלתי 2000 ש"ח" הוא אמר.
נשקתי לו.
"אוריקי!" לא הפסקתי לחבק אותו ולנשק אותו.
ואז הבנתי:
מאחורי העננים השמיים תמיד כחולים.
תגובות (0)