לפני 500 שנה…- פרק 6

רצתי מהר כי פחדתי. פחדתי מפיטר.
הוא לא אנושי וכוחו רב משלי, פחדתי שיבוא, פחדתי ממנו, מהצורה הלא אנושית שלו.
רצתי ובגדי הציד עזרו לי להשתלב יותר ביער. ראיתי כבר את הארמון הגדול, חיוור כל כך ובולט ברע האפל של היער.
נכנסתי לארוותו של דמיאן וחיפשתי את טיאדור, פחדתי שהוא כבר העביר את חפצי לביתי, אבל לא. טיאדור עמד שם ולעס חציר.
רצתי במעלה המדרגות ודפקתי בחוזקה על הדלת.
"דמיאן! תפתח לי!" קולי היה שבור, נשברתי.
"דמיאן!! בבקשה…" נשמעו צעדים,
"מי זה?" קול נשי שאל,
"אני אבלין, בבקשה פתחי לי!" אישה בלונדינית פתחה לי לובשת את השמלה הפרחונית שלי, שדמיאן קנה לי.
"מי את?" שאלתי בקול צרוד,
"אני ארוסתו של דמיאן. מי את?" דמעות פרצו מעיני, לא האמנתי. לפני שהספקתי לענות ראיתי את דמיאן יורד במדרגות,
"ארין, מי זה?" שאל בחיוך,
"מישהי ששמה אבלין." אמרה בתמימות.
דמיאן נשא את עיניו אלי וראה את דמעותי מלטפות את לחיי האדומות.
"אוי דמיאן.." לחשתי והסתובבתי אחורה, בורחת לטיאדור.
שמעתי את דמיאן מקלל, ושמעתי צרחות. לקחתי את אוכפו של טיאדור והלבשתי אותו עליו, הייתי נחושה לברוח.
ראיתי את דמיאן בפתח האורווה רץ לעברי תיפסתי על אוכפו של טיאדור ולחצתי את עקבי אל בטנו, מדרבנת אותו קדימה.
"לא, אבלין!" צעק.
"החלפת אותי. תוך יום. מה הטעם? אתה סתם עוד גבר טיפוסי. חשבתי שאתה שונה."
"תינשאי לי. נחייה באושר."
"דמיאן, אתה מפספס את העובדה שאתה החלפת אותי. החלפת אותי תוך יום!!!"
"אני.. אני אוהב אותך." בכיתי, הדמעות פרצו מעיני ובלעתי צרחה.
"אתה לא אוהב אותי, שהיה לך את זה על המצפון."
"אבלין–" דהרתי משם, דמעות חונקות את גרוני.

כעבור חודש-
ישבתי בביתי החדש, קניתי בית ליד הארמון של דמיאן, שאוכל לראות אותו, אני אוהבת אותו.
דמיאן שלח לי שמלות, כסף ומזון כמעט כל יום.
הוא ביטל את אירוסיו עם האישה האחרת והציע לי לפחות 5 פעמים לחזור אליו, הוא נואש.
למה אני לא חוזרת אליו? כי אני פוחדת שהוא יעזוב אותי.
פיטר הציע לי נישואים. לא הסכמתי, כי נישואים אליו הם נישואים של פחד. של חיים שלמים בפחד, לחיות עם אדם זאב ולהקים איתו משפחה? לא.
קיבלתי טלפון,
"הלו?"
"תחזרי אלי, אהובה. בבקשה."
"דמיאן?"
"אוי, אהובה. אני כל כך מצטער."
"דמיאן? אתה שתוי?"
"שתיתי ממש קצת."
"אוי, דמיאן."
"את אוהבת אותי."
"כן."
"אז תחזרי אלי."
"לא. אני לא יכולה. אתה תעזוב אותי."
"לעולם לא אהובה." לפתע קולו נשמע צלול ומבטיח.
"דמיאן…"
"את מכאיבה לי, אני כל כך אוהב אותך."
"אוי דמיאן.."
"בבקשה.. אני מתחנן!!"
ניתקתי את השיחה, לא רציתי לדבר איתו עכשיו, ניתקתי את הטלפון וחזרתי למיטתי, עייפה.