מפקד הטבעות פרק 9

הטבעת הייתה קרירה והכניסה בי תחושה של שייכות ורוגע,
היא הזכירה לי את ימי הקיץ בהם הייתי הולך לים,לבריכה או למעיין, ימים בהם החום היה בלתי נסבל ואבי היה קונה לנו גלידה, עם ההרגשה הנוחה, באה גם הרגשה של פחד- הפחד לאבד או לעשות נזק ע"י המים; קולו של פאבאלן הוציא אותי ממחשבותיי:"האם אתה מוכן?" שאל.
כן." לחשתי, הייתי מוכן, אבל לא בטוח שאני מוכן.
"לא שמעתי, האם אתה מוכן?"
"כן,"חזרתי אמרתי,
"יופי נתחיל בשיעור הראשון." הוא הביט בי והרים גבה."חוק מספר אחד-תמיד תחזיק איתך מים עד שתקבל טבעת חדשה."
"מה?"
"לאן שאתה לא הולך תחזיק איתך מים."
באותו שיעור הוא לימד אותי לחוש את המים, לעמוד בעמידה טובה ולגרום למים ליפול מנאד המים, בכל פעם שעמדתי להוציא את המים מהבקבוק כשאני במרחק של שלוש מטר לכל היותר-הרגשתי כאילו מים מציפים אותי והתמונה-הזיכרון מהצונאמי הופיעה בראשי.
התעלפתי יותר מפעם אחת וכל פעם שהתעוררתי הרגשתי כאילו הריאות שלי ספוגות מים, והגרון ספוג בכלור.
יותר מפעם אחת הקאתי.
בסוף היום לקראת הערב, הלכתי לאכול ארוחת צהריים מאוחרת.
הם הגישו שם תמנון עם נודלס ודג, לקחתי מנה קטנה כשהרגשתי כאילו מאות סכינים נקטעו במוח ובגופי,
את ארוחת הערב לא אכלתי הלכתי לישון ונרדמתי ישר.
חלמתי חלום שיחזור אליי בעתיד עוד מלא פעמים- מצאתי את עצמי רץ ביער בורח ממשהו גדול ומפחיד וידעתי שאסור שהוא יתפוש אותי. ידעתי שאני צריך להגן על מישהו או משהו ושזה בתוך התיק הצדי שהיה על כתפי,
כשרצתי, לא הבחנתי באבן הגדולה שהייתה מונחת לרגלי, היה חושך- ולכן לא ראיתי אותה נפלתי, ותכולת התיק התפזרה, הרמתי את ראשי וראיתי אותו.

התעוררתי מיד כולי מזיעה ידעתי שהייתי צריך לראות את פניו כדי להבין מול מה אני מתמודד.
בכל מקרה לא יכולתי לישון, חשבתי על ללכת לטייל אבל לא רציתי לפגוש את גלינג ואת החפירות שלו.. אז נשארתי בביתן והרטבתי את פניי.

חלק בתוכי אמר לי שזה חלום,
שזה לא ייתכן.
שזה לא אמיתי.
ושאין כזה דבר שטבעות ייתנו כוחות,
ושבטוקיו אין יער.
הרגשתי כאילו אני מתרחק מהמציאות ונלקח בדמיון למקום רחוק.
רחוק מאוד.
כאילו שהתודעה שלי לא רצתה להאמין שהצונאמי אכן קרה אז היא החליטה לדמיין שקיבלתי מקום להיות בו.
יצאתי מהביתן כשעל גופי חולצה, מכנסיים ונעליים את הטבעת החלטתי להכניס לכיס ברגע האחרון, התחלתי להתרחק משורת הביתנים.
התחלתי לרוץ,
להתרחק.
להדחיק את מחשבותיי.
ולהתרכז בריצה.
רק בריצה.
נכנסתי ליער והמשכתי לרוץ בלי להביט אחורה, לא היה אכפת לי איך אני יחזור, רק ידעתי שעליי לרוץ, לברוח.

מה שגרם לי להפסיק לרוץ, היה מפלצת שעמדה מולי, זה היה מין בנאדם עם גלימה שחורה שיוצאת לו מהכתפיים, עליו היו בגדים שחורים ופניו התכסו בגלימת הברדס שלו, בידו הוא החזיק חרב ובחגורתו היו תריסר כאלה;
במחשבה הראשונה חשבתי שזה היצור מהחלום אבל הוא לא נראה מסוכן- מי-יודע מה, הלכתי צעד אחורה והוא הלך צעד קדימה,
הוא שאג.
אני צרחתי.
הוא התקדם לעברי צעד אחד.
אני ברחתי.