חלון פתוח- פרק שני

אולי רק את הלילה אני אעביר כאן. אף אחד לא נכנס אחרי השקיעה לבסיסים חוץ ממקרה מיוחד, ועם כמה שזה עצוב- אדם שכל משפחתו נהרגה ואין לו יותר סיבה להישאר בביתו הוא לא מקרה מיוחד. זה קורה יותר מדי.
את הפתק תחבתי בכיס המכנסיים הצבאיים שלי. אני אזדקק לו כשאיאלץ להסביר לממונה עליי למה אני מבקשת להישאר בבסיס בקביעות.

עכשיו ישבתי על הספה המאובקת. החדר נראה לי לבן מדי, וקטן מדי. הרגשתי כאילו הקירות הולכים וסוגרים עליי, חונקים אותי בתוך ים של לבן חסר משמעות וסדר, לוקחים אותי איתם למקום לא נודע. לא רציתי ללכת למקום ההוא. הוא נראה לי מרושע.
כשמצמצתי בעיניי, מנסה להתנער מההרגשה, הרגשתי משהו מחליק על לחיי וזולג אל ברכיי הצמודות לסנטרי. דמעה. היא נספגה במכנסיי תוך כמה רגעים, לא משאירה דבר לבד לכתם כהה ועגול.
בשביל מה צריך את המלחמה הזו? אף אחד כבר לא זוכר למה היא התחילה. אף אחד כבר לא זוכר למה הוא יוצא למלחמה באויב. אף אחד כבר לא בוחר באופן עצמאי את צידו במלחמה, מסיבה פשוטה- אף אחד לא יודע מה פשר כל צד. גם הבכירים ביותר לא יודעים. הם ממשיכים במלחמה כי בדעתו של אף אחד לא עולה להשלים.
למה הרוחות השומרות לא עושות דבר? אנשים קוראים להם הרוחות הרעות, אבל אף פעם לא באמת האמנתי. או שאולי האמנתי, והתפכחתי מאמונתי באחרים. אמון הוא לא דבר טוב. אז אולי, הרוחות הן לא דבר רע. אולי מישהו אחר הוא הרע בסיפור.
אולי. בטוח.
הרוחות לא היו נלחמות זו בזו ומשמידות זו את זו בגלל סכסוך עתיק שאף אחד לא יודע על סיבתו. הרוחות לא היו שולחות אנשים לטבח בגלל גאווה. הרוחות לא היו מניחות למשפחות להיהרס, ואז מניחות לנותרים פתק בדלת שמודיע להם ביובש על מה שאירע, ואומרים להם שיקיריהם שירתו אותם היטב. שיקיריהם היו חיילים טובים וצייתנים במשחק גדול וחסר תועלת נראית לעין. שיקיריהם נתנו את חייהם בלי סיבה אמיתית.
לא, הרוחות לא היו נותנות לזה לקרות, "הרוחות הרעות."
ולחשוב שהאמנתי עד עכשיו לכל זה.
אבל עדיין…
עדיין היה הקול הקטן בירכתי ראשי שאמר לי שאני סתם מדמיינת. שום דבר לא אמר לי שהרוחות האלה באמת טובות כמו שהתחלתי לחשוב, או שהן בכלל קיימות. זה רק הדמיון והתקווה של אדם שגילה שהוא חסר כל. תוך כמה זמן זה יעבור.
הקולות בתוכי השתוללו במאבק אימתני. הרגשתי שאני נקרעת מבפנים, ולא הצלחתי לשאת את זה יותר. קמתי מהספה והתחלתי ללכת, הלוך ושוב, לאורך החדר הקטן. כל צעד שלי הדהד עם המגפיים הכבדות שלי, וכל הדהוד הכאיב לראשי כמו חבטה מבול עץ.

"אני חושבת שאלך לישון…" דיברתי לעצמי כי לא היה לי אף אחד לדבר אליו.
הבית היה ריק, כמו שהיה שהגעתי אליו. אבל עכשיו הבנתי שבאמת כולם ישנים, ושהם אינם בבית. הם גם לא ישובו הביתה, ולא יתעוררו.
הלכתי אל החדר המשותף לי ולארבעת אחיי…
שהיה משותף לי ולארבעת אחיי. בחדר ממול ישנו פעם הוריי.
פעם החדר הרגיש מלא, כי בכל הבסיסים החופשות מתואמות.
פעם החדר היה עליז ושמח, מלא פטפוטים ואף פעם לא שקט.
עכשיו השקט וקדרות כמעט מחצו אותי בכובדם, כמו הקירות הלבנים מקודם לכן. הבית הרגיש לי קטן מדי, ועם זאת ענק ובודד.
בעיקר בודד.