חלון פתוח- פרק ראשון

אף אחד לא בבית, כולם הלכו. אפילו בימי חופש המלחמה מעסיקה את כולם.
בזמן שהנחתי את התיק שלי על השולחן הרעוע, קראתי בקול בני משפחתי. קיוויתי שהם מחכים באחד החדרים, או אולי ישנים. הסיפורים של האנשים ביחידה, על אנשים ששבו לבתיהם בחופש ולא מצאו את משפחתם, לא היו מעודדים במיוחד. בימי חופש כולם חוזרים הביתה, הם חייבים. אין מה לעשות בבסיסים.
הרגשתי רוח קרה נושבת בעורפי, וסובבתי את ראשי. החלון הקטן ליד הדלת היה פתוח לרווחה, תלוי רק על ציר אחד. זה כשלעצמו לא היה סימן רע- החלון הזה היה מקולקל מאז ומתמיד, ואף אחד לא מצא את הזמן או הרצון לתקנו. הדבר המוזר היה שהחלון היה פתוח. אף אחד לא משאיר חלון פתוח. זה סימן רע. הרוחות הרעות עלולות לבוא.
קראתי שוב בשמותיהם של בני משפחתי. אני מקווה שלא קרה כלום. הם היו אמורים לחזור הביתה. הם הבטיחו לי שהם יחזרו הביתה.
כשישבתי על הספה המתפוררת, עננת אבק עלתה ממנה. אף אחד לא ישב עליה זה זמן רב כבר. המקום היה נטוש זמן רב.
בחשש הולך וגובר, התחלתי ללכת לכיוון הדלת. זה היה נהוג- כאשר אדם מת, מניחים פתק בחריצי הדלת או החלון, ומשאירים אותם סגורים. החלון היה פתוח, אז וודאי זו הדלת. אם אמצא בדלת את הפתק, אז כנראה שאין לי מה לעשות כאן יותר.
העברתי את ידיי במישוש לאורך הדלת המחורצת, לאורך המשקופים. אצבעותיי נתקלו במשהו קשה באחד החריצים שבדלת.

עכשיו, כבר לא פחדתי. הפחד מגיע לפני הגילוי. כשכבר יודעים מה קרה, הדבר היחיד שמרגישים הוא ריקנות על מה שאבד. הפחד נעלם לו.

בכף ידי הפרושה נח לו פתק.

לא הייתי צריכה לקרוא אותו כדי לדעת מה כתוב בו. אני ובני משפחתי כבר קראנו אחד כזה לפני כמה שנים, והמילים הכתובות בו עדיין חקוקות היטב בלבי, מזכירות לי למה אני כבר לא מפחדת.
אנו מתנצלים, אבל ברצוננו להודיע לכם כי אביכם ובן משפחתכם נהרג בקרבות. בעוד כמה ימים תקבלו מענק פיצוי.
הוא נלחם בגבורה, ושירת את מטרתנו.
זהו. שום סליחה אמיתית. שום דבר לנחם את המשפחה. הוא שירת את מטרתנו.
והם אמרו שהרוחות הרעות הם מפלצות.
ה'פיצוי' שקיבלנו היה עוד קצת כסף כדי שנוכל לקנות אוכל לימים הבודדים בו בני המשפחה פוגשים זה את זה בחודש. לא לקח לכסף הזה הרבה זמן להיגמר.

הפתק שבידי היה זהה, חוץ מהעובדה שהכול בו היה כתוב ברבים. הם נלחמו בגבורה ושירתו את מטרתנו.
ואני לבד. הפיצוי הזה לא יועיל לי, בכל מקרה אני לא רוצה לשוב לכאן אחרי החופשה הזו. אני אבקש להישאר בקביעות בבסיס. כמו שאר האנשים שמצאו את הפתק בדלתם פעם אחת יותר מדי.

שלפתי מכיסי את חרט הלייזר שלי וחרטתי את שמות בני משפחתי על משקוף הדלת, כמו שנהוג. חרטתי את שמותיהם מתחת לשם שכבר היה חרוט שם. לכל אורך המשקוף היו חרוטים שמות, רובם דהויים, אחרים חדשים יותר. אנחנו לא היינו הראשונים לגור כאן, ולא הראשונים למצוא כאן את הפתק שבדלת.
כשגמרתי, נעמדתי, ופתחתי את ידי. הפתק הקטן היה עוד בתוכה, מקומט.
כשעמדתי בלי תנועה, משב רוח שהגיע מהחלון הקטן, שנותר עוד פתוח, העיף את הפתק מתוך כף ידי.
פניתי לסגור את החלון, להרים את הפתק, אבל עצרתי בעצמי.
החלון יישאר פתוח.