איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק א': ההתעוררות

#מנקודת מבטה של איימי

התעוררתי למיליוני אורות בוהקים, חדר צבוע בלבן ולפתע נשמע קול.
"איימי?" מבטאו האירי החזיר את כל הזיכרונות מאתמול.
"נ-נייל?" מלמלתי, גופי רועד מכאב. ראיתי אותו מתקרב למה שנראה כמו… מיטת בית-החולים שלי? שיערתי את כל זה, ראייתי עדיין לא הייתה שלמה.
"איפה אני? מה קרה? למה כואב לי?" כל השאלות באו יצאו בבת-אחת בלי עצירות לנשימה
"בבית-החולים. הורייך, ובכן, הם נפגעו ואת נשארת איתנו" קולו המתוק האירי שלו, המילים שהרגע לחש התנגנו כמוזיקה לאוזניי.
"כמו אימוץ? אתה הולך לאמץ אותי?" מה חשבתי כששאלתי את זה? אני נערה בת 15 ששואלת נער בן 19 אם הוא יאמץ אותי, מה אני טיפשה? מה הוא יגיד עכשיו?.
"כן, בערך. אנחנו נכניס אותך לביתנו ותגורי איתנו מעכשיו" הוא חייך, לפי מה שיכולתי לראות.
"מה קרה להוריי?" מלמלתי, המילים בקושי יצאו.
"רק דקה" הוא לחש, מנשק את מצחי ויצא. הקשבתי לצעדיו המתרחקים.
שפשפתי את עיניי וניסיתי להביט בו מרחוק, רופאה התקרבה אליו ודיברה איתו.
"מחר היא תשתחרר" היא אמרה.
"היא רוצה לדעת מה קרה להוריה, איך אני אמור לספר לה את זה?".
נפערו עיניי, מה כבר יכול היה לקרות?. פעימות לבי התחזקו וקיוויתי שזה לא מה שאני חושבת שזה, מוות.
נייל חזר, מביא איתו כנראה בשורות רעות.
"הם נהרגו, נכון? תאונת הדרכים שהייתה בחדשות" בדיוק חדשות הבוקר הופיעו בטלוויזיה שהייתה מולי, מכונית שחורה מרוסקת לצידי הכביש, מדברים על שתי גופות- גבר ואישה.

#מנקודת מבטו של נייל

היא שאלה אותי את השאלה הכי קשה שאפשר לשאול, איך להגיד לה?.
היא כל-כך יפה, כל-כך תמימה. דמעות מתמלאות בעיניה, חיבקתי אותה וניחמתי אותה.
"את משתחררת מחר" אמרתי לה, "עדיין לא יודעים אם אילו הורייך, אך היית במכונית איתם
ועם עוד זוג" .
"אתה לא יודע את זה".
"אני יודע שאת תהיי בסדר" ניגבתי את דמעותיה, היא הביטה בי. לחשוב שאף-פעם לא שמנו לב אליה, לא אני ולא אף אחד מהבנים. היא תמיד הייתה שם, תמיד ברקע, תמיד תומכת וצוחקת עם אמה כשהיא לא מאפרת אותנו לקראת הופעות.
צלצול של טלפון, הארי התקשר.
"כן הארי" נאנחתי, הוא מתקשר בערך כל 20 דקות לבדוק מה שלומה, "שנייה אני אעביר לך אותה".
"הלו?" היא אמרה, נאבקת כנראה גם עם כאב גרון, "הארי?".

#מנקודת מבטה של איימי

"הלו? הארי?" שאלתי, לא ידעתי שהוא גם דואג לי, לא ידעתי שאף אחד מהם דואג לי. ניגבתי את דמעותיי.
"את בסדר?" מיד שאל.
"כן, בערך. נייל פה אז…" מלמלתי, לא רציתי שנייל יישמע מה עמדתי לומר, "כן אני בסדר".
"תמסור לה ממני ומזאיין שאנחנו נבוא בערב" שמעתי את לואי צורח ברקע.
"תגיד לו ששמעתי" צחקתי.
"אוקיי" הארי לחש, "שמעת? היא שמעה".
"תשאל אם רוצה שנביא לה משהו לאכול" זאיין שאל.
"שמעתי גם את זה".
הארי צחק, "יש לך שמיעה של עטלף!". צחקתי מעט.
"תקשיבי, בקשר להורים שלך… לא יודעים עדיין אם אלו היו ההורים שלך או לא, גם כנראה לא יידעו להרבה זמן, אבל תדעי שאנחנו פה" הארי אמר בקול מעודד.
"תודה, אני מעריכה את זה הארי. באמת!".

השעה הייתה שמונה ורבע, נייל הלך כבר בשש, אמר שהיה פה כל הלילה ושהוא צריך לישון. הוא כזה חמוד, אני פשוט לא האמנתי שהוא כזה דאגן, ועוד שידאג לי. 3 דפיקות בדלת.
"פתוח" אמרתי, "זה בית-חולים אז…".
"איימי!" לואי צעק, מנופף בידיו. אחריו באו הארי וליאם, מחייכים ושואלים לשלומי.
"היי" חייכתי, ניסיתי לסדר את שיערי ולהריח את עצמי, לבדוק שהכל בסדר.
"מה שלומך? שמענו שישנת טוב בזמן האחרון" לואי חייך אליי.
"כן, עד שהסיוטים הגיעו והרסו הכל.
"איזה מן בית-חולים זה?" זאיין אמר, "מכונת החטיפים לא עובדת. היי איימי, מה קורה איתך?".
"בסדר, שורדת".
"איך אפשר לשרוד בלי מכונת חטיפים?" זאיין חשב, היה אפשר לראות זאת על פרצופו.
"אז מה קורה אתכם? מה אני פספסתי?" התעניינתי, מסתכלת על הארי בחשק לשמוע מה קרה איתם.
בדרך-כלל הוריי היו מספרים לי דברים עליהם, מה קרה להם ומה כל אחד אמר, וככה הכרתי אותם בעצם. אבי היה המאבטח שלהם, ואמי הייתה המאפרת שלהם. הם היו כל-כך מסורים לי ולעבודתם.
היו? הם עדיין, הם עדיין חיים! אני פשוט יודעת את זה.
"לא פספסת כל-כך הרבה, חוץ מנייל" הארי אמר.
"כן, הוא חזר לפני כמה שעות הביתה מותש לגמרי, מה עשיתם פה שהתיש אותו כל-כך?" ליאם שאל.
"ואני חשבתי שהארי הוא הראש הכחול" אמרתי, מצחקקת. הם צחקו גם וליאם חייך.
"ליאם, ילד רע שכמוך" לואי צחק. לפתע צלצול של הודעה.
"אלינור" לואי מלמל, "שנייה אני אענה לה".
"בכל מקרה, באנו להיות איתך קצת" הארי צחק.
"כי נייל פשוט בא הביתה ונרדם על הספה" ליאם הפריע.
"וגם להביא לך שוקולדים" הארי הסתכל על ליאם במבט מוזר ואז חזר אליי בחיוך הענקי שלו. הוא לקח את השקית שהייתה לידו והוציא ממנה שוקולד אחד בצורת לב.
"זאיין!" הוא צרח.
"מה? הייתי רעב".
"אוקיי, הביקור הזה נהיה קצת מוזר" הסתכלתי על כולם. ברור שהוא מוזר, כל אחד מהם מוזר בדרך שלו.

#מנקודת מבטו של נייל

התעוררתי לפתע, והבנים נעלמו. לעזאזל, הם הלכו כבר לראות אותה.
התעוררתי לגמרי, שפשפתי את עיניי והכנתי לי משהו לאכול. פתחתי את המקרר, ריק!
התקשרתי לזאיין:" זאיין, אכלת את הכל?"
"נזמין פיצה אחר-כך" הוא אמר.
"זה נייל?" איימי שאלה ברקע.
"כן" זאיין לחש לה וחזר אליי:" אנחנו נקנה דברים בדרך חזרה, הייתי רעב".
"תקנו כל דבר אפשרי, אני אזמין לנו 3 מגשי פיצה" אמרתי, מבואס.
"טוב" ניתקנו.
חזרתי לסלון, מזמין פיצה מאיזו פיצרייה באזור וצפיתי בטלוויזיה, חושב רק על איימי והחזרה שלה מחר.
למה אני חושב עליה בכלל? יש לי להקה לדאוג לה, הופעות, בטן למלא…
חייב לשכוח מזה, נכנסתי לחדרי. התחברתי לטוויטר וצייצתי כמה דברים, הסתכלתי בטוויטר שלה וראיתי כמה ציוצים כמו "נייל כלכך חמוד" ו"איזה כיף לך שההורים שלך עובדים איתם". אך הציוץ שעניין אותי יותר מכל היה הציוץ שאמר:" מחר חוזרת הביתה, לא לבית שלי אך נייל יהיה שם… יהיה בסדר".
התחלתי לחשוב עליה שוב, לא נייל! אתה חייב להפסיק עם זה. זה לא הזמן המתאים להתחיל עם מישהי, גם אם היא יפה יותר ממה שדמיינת. היא חוזרת מחר, עכשיו הכל יהיה בסדר.
מבטי שוטט בחדרי, במחשבות על החזרה שלה מחר ולפתע הבחנתי… החדר שלי מבולגן!!! שיט, והיא עוד באה מחר!!.
התרוצצתי בכל החדר, דוחף כל מה שאני רואה אל מתחת למיטה.
שמעתי דפיקות בדלת, אלו היו שליחי הפיצה עם 3 מגשי הפיצה שהזמנתי.
"שימו את זה שם!" אמרתי, הצבעתי אל האי שבמטבח, והם הלכו לשם.
שילמתי להם והם הלכו לדרכם, והתחלתי לאכול, עדיין חושב עליה.