מדי המוזיקה- פרק 1

"נא לא להפריע!" צרחתי לרחבי הבית, תחבתי את האוזניות לאוזניים והפעלתי את השיר (http://www.youtube.com/watch?v=e8DADWyHkwk) החדש של וואן דירקשן, אני שרופה עליהם.
הבטתי על תאי הטלפון האדומים שבלטו בצד השני של החלון, אני גרה בבריטניה.
"לורן, מישהו דופק בדלת! תפתחי. אני למטה." אחי ספנסר הוא עיתונאי, הוא החליט שהוא מתנחל למטה.
ירדתי במדרגות השחורות, הכלב שלי ארצ'י נובח אחריי.
"מי זה?"
"אני חושב שאת מכירה אותי, ילדה." האופן שבו הזר דיבר אלי מעבר לדלת הכעיס אותי.
"מי שזה לא יהיה אני באה!" הוצאתי את האוזניות מאוזני וזרקתי את מכשיר הטלפון שלי על השולחן. (זאת הנקודה שבה תפסיקו את השיר, אם הפעלתם אותו.)
פתחתי את הדלת ומולי עמד הארי מוואן דירקשן.
"עאעא!!" טרקתי את הדלת בפרצוף שלו.
"אוי אלוהים, אני בפיג'מה. הארי!! תחכה!!" רצתי במעלה המדגות וזרקתי על עצמי ג'ינס משופשף וחולצת טריקו ירוקה, שיערי הבלונדיני היה מסודר מאחור, פזור.
"חכה, הארי!! אני באה." שמעתי אנחה מחוץ לדלת. פתחתי את הדלת וחיוכי התרחב.
"היי."
"אעאע!!! אני יכולה חיבוק?"
"ל–" מחצתי את צלעותיו בין זרועותי ודמעות פרצו מעיני.
"אוי אלוהים, סליחה. אני מתרגשת."
"אוי לא… עוד מעריצה.." מלמל.
"אוקיי, הארי, מה אתה עושה פה?" רעדתי,
"יש לאוטובוס שלנו פנצ'ר ו–"
"כולם פה??" הסתכלתי על הארי במבט רעב.
"אני מפחד לענות לך."
"יאיאיא!!!"
"אוקיי, תעזרי לנו ואני מבטיח לפצות אותך."
"אוקיי. אני יביא לנייל תירס." ניסיתי להישמע אדישה.
"את המושיעה שלי! נייל מתלונן כל הנסיעה." הארי חייך. חיוך מלא שיניים זוהרות.
"בוא, תיכנס. "
ספנסר!! וואן דירקשן פה!!"
"מה?? חמשת הבחורים שטענת שאת חייבת תמונה שלהם ולא את גוססת?"
"ספנסר, שתוק! אתה מביך אותי."
"את ישנה?"
"מה?? לא חשוב."
תחבתי ליידיו של הארי תירס בשימורים עם כף בפנים.
"לנייל… ובשביל הפנצ'ר.." יצאתי לחצר ושלפתי מהמחסן גלגל רזרבי לאוטובוס (אל תשאלו, עוד שיגעון של ספנסר.) ועוד כמה חפצים הנחוצים להחלפת גלגל.
"הנה, לעזור לכם?"
"את יכולה לעזור??!"
"לאחי היה שיגעון מכוניות.."
"אוקיי.."
"אפשר לחבק אותך?"
"כן." מחצתי את צלעותיו בפעם השניה ושאפתי את ריחו.
"אוי אלוהים! בוא, נלך להחליף גלגל." יצאנו מהבית.
הארי הוביל אותי כמה צעדים מהבית והצביע על אוטובוס אדום. נייל וזאיין עמדו בחוץ.
"הבאתם לי אוכל??" נייל צרח. הוא הבחין בקופסאת השימורים ורץ לפחית האהובה.
"לא אכפת לי מי את, אני אוהב אותך." הוא נשק ללחי והתחיל לאכול את השימורים.
הנחתי את ידי על לחי וצרחתי :" אוי אלוהים!!" זאין הלך לכיווני ופתח את פיו בשאננות:" עוד מעריצה.."
"לא! אני המעריצה שעוזרת לכם לתקן את הפנצ'ר. דרך אגב, אפשר חיבוק?"
זאין הסתכל עלי כאילו נחתתי מהירח והנהן. קפצתי על זאין בזריזות לפני שיספיק להתחרט.
לואי וליאם ירדו מהאוטובוס וצחקו מהמראה המגוחך- הארי אוחז בפחית שימורים, נייל אוכל מידיו, זאין צורח בזמן שילדה בלונדינית אוחזת בכתפיו ולא מרפה.
עצרתי והתחלתי לרוץ לעבר כיוונם של לואי וליאם. הם קלטו את הנעשה והתחילו לחזור לעבר לאוטובוס, הבעיה שלהם היא שהם ניסו להיכנס ביחד, והזמן שבו לקח להם להחליט מי נכנס ראשון כבר הספקתי לאחוז בראשו של לואי ולתפוס את חולצתו של ליאם.
"אעאע חיבוקי?" הם לא הספיקו לענות וכבר חיבקתי את שניהם בחמימות.
"אוי אלוהים! סליחה. אני ממש לא כזאת." פניתי אחורה והתחלתי לתקן את הפנצ'ר.
"את ממש הפכפכה." אמר נייל.
"אני ממש לא כזאת. אתם פשוט…"
"אנחנו." אמר זאין.
"כן." לחשתי.
"הבטחתי לילדה הבלונדה פיצוי, מה אתם אומרים?" אמר הארי.
"אני דווקא מחבב את היצור." אמר לואי :" היא מתקנת גלגל אוטובוס!"
"אני איתך, אחי." צרח זאין.
"היא יפה." לחש נייל.
"אז שתבוא איתנו לסיבוב ההופעות בבריטניה." אמר ליאם.
"טוב, שמעת בלונדה? איך קוראים לך?" אמר זאין.
"לורן."
"שם יפה." פלרטט הארי.