המדריך לערפד המתחיל – פרק 31

לאחר שלקחתי את מייגן לאד החלטתי לבקש מאבא שלה רשות שהיא תישאר אצלי עד שתרגיל יותר טובה.
"מה זאת אומרת 'חולה'?! הילדה הקטנה שלי חולה??" הוא נלחץ.
הוא הוציא את הפלאפון שלו ולחץ על כפתור מסויים ותוך כמה שניות נשמעו אמבולנסים וניידות מבחוץ.
האנשים נכנסו לבית שלו ובמהירות ואז כשראו אותו עומד ואותי לידו ישר ריתקו אותי לאדמה.
"בחיי שאתם מעצבנים…" סיננתי ביני לבין עצמי.
"תרדו ממנו!! זה לא הוא! זאת הבת שלי!!" אמא של מייגן אמר בלחץ
הוא הסביר להם שהיא חולה והם לא בזבזו זמן ומיהרו לבית שלי.
לא סימן טוב.
עקפתי אותם בקלות בריצה שלי.
וכשהגעתי הביתה הבנתי שלמייגן עלה החום לרמות ממש מסוכנות.
אז נתתי להם לקחת אותה.
אבל כמובן שעקבתי אחיהם עם ג'וניפר.
"לאן נוסעים,פיטר?" שמעתי את ג'וניפר שואלת.
"נוסעים לאן שהם נוסעים." סימנתי לה במפה ההולוגרמית שנפתחה על השמשה וסימנה את האמבולנס של מייגן בתור נקודה אדומה מהבהבת.
אני לא מאמין שנתתי לזה לקרות! לא הייתי צריך לתת לה לעשות כ"כ הרבה! הייתי צריך לשכור שהיא רק בת אדם! היא באה איתי עד לקנדה ואז חזרה ומה לא קרה לה! היא עברה כ"כ הרבה ולא נתתי לה אפילו לנשום טיפה ולנוח! איך אני יכול להיות כ"כ מטומטם?!
הגענו לבי"ח שם חיכיתי עד שהיא תתעורר מבלי שיראו אותי.
כשהיא התעוררה אף אחד לא היה בחדר אז הלכתי אליה.
"פיטר..!" היא אמרה בקושי וניסתה לקום לישיבה.
"שלא תחשבי על זה אפילו!" התקרבתי במהירות והשכבתי אותה חזרה.
היא ניסתה שלא להביט בעיניי כאילו עשתה משהו לא בסדר.
"איך את מרגישה?" אני הולך ומסיט את הווילון כך שהאחות לא תראה אותי שם.
"אני בסדר גמור, אני לא מבינה למה כולם כאן מנסי-"
"תפסיקי!" עצרתי אותה בכעס.
"למה לא אמרת לי שאת לא מרגישה טוב!?" התקרבתי אליה ודיברתי בשקט אבל בתוקפות.
"כי יותר מדי דאגתי לך!! הייתי בטוחה שמתת כשראיתי את התצלומים של אבא עם המכונית שעלתה באש ו…" היא התחילה לבכות.
לא חשבתי על זה. איך היא הרגישה כשראתה את המכונית עולה באש? אבל זה לא אומר כלום! אני לא אמור להיות מרכז ההתענינות שלה! אם היא לא הרגישה טוב היא הייתה צריכה להגיד לי וללכת הביתה! ולא לבוא עוד ליום ללימודים!! ועוד להיסחב עם זה ארבעה ימים!
אבל אני יכול להתווכח עם בחורה בוכה? תנו לי לענות על זה…
לא.
"סליחה." אמרתי בפשטות.
היא הביטה בי אבל לא הצלחתי להביט בה.
שתקנו למשך כמה זמן וכששמעתי אותה מושכת באף מיהרתי להביא לה טישו מהארונית ליד הכיור.
"תודה" היא אמרה כשניגבה את האף.
"את רעבה?" שאלתי.
"לא."
"צמאה?"
"לא…"
"אולי-"
"פיטר אני בסדר!" היא חייכה.
יופי, היא מחייכת…
"סליחה, אני פשוט… זה הכל באשמתי, הייתי חייב לקחת אותך ישירות לבית-חולים היום במקום לתת לך להיסחב-" היא קטעה אותי.
"פיטר, בוא רגע…" היא אמרה לי בשקט.
לא שאלתי אותה כלום ובאתי קרוב אליה.
היא סימנה לי שהיא רוצה להגיד לי משהו באוזן.
"אתה דואג יותר מדי…" היא לחשה לי.
לפתע הרגשתי כאילו אני צריך להתגונן.
"כי את גורמת לי לדאוג!"
"זה לא שאני עושה את זה בכוונה!" היא חייכה.
"נכון אבל זה מה שיוצא בסוף!!"
"אני לא ביקשתי שתדאג לי!"
"אתם רבים כמו זוג נשוי…" שמעתי את אריק.
אני ומייגן נבהלנו ממנו.
הוא עמד ליד החלון של החדר-שהיה פתוח.
"לא שאלו אותך!" התעצבנתי ופניתי לסגור את החלון.
"אנחנו צריכים לדבר…" הוא אמר.
"זה חייב להיות עכשיו?" שאלתי.
"לא אתה! את.." הוא פנה למייגן.
נעמדתי בינו לבינה.
"על מה?" שאלתי בקור.
"לא עניינך." ענה בחיוך ערסי.
"פיטר, זה בסדר, תן לו לדבר איתי…" מייגן הרגיעה אותי.
לפתע הרגשתי כמו כלבלב שנובח על בן אדם זר שמתקרב לבעלים שלו.
זזתי הצידה והתיישבתי בפינה עם כיסא.
"מה שלומך, מייגן?" שאל אריק.
"זה לא מה שבאת לדבר איתי עליו, נכון?" היא הייתה קרה ורצינית.
"צודקת, באתי להראות לך משהו…" הוא הניח על המיטה שלה כדור קטן ומתכתי.
היא לחצה עליו והוא הפעיל הולוגרמה.
בהולוגרמה ראו את שלושת ראשי המועצה.
"שלום מייגן,אנחנו הוועדה האמריקאית, את מוזמנת לדיון בעוד כחודש מהיום. אי הגעה לדיון תפורש כזלזול ותענשי על כך. לדיון עלייך להגיע עם פיטר מורגן. הדיון יערך באורך של שעה לכל היותר ולכן כדאי להצטייד במים אוכל וכדומה… אם יהיו שינויים תקבלי על זה התראה. נתראה!" ההולוגרמה פסקה והכדור הפך לשחור.
למה המועצה רוצה לדבר איתה?! הם *כבר* גילו שהיא יודעת עלינו?! איך!? אוקיי פיטר, בלי לחץ, אתה תהיה איתה שם.
אריק לקח ממייגן את הכדור ויצא מהחלון מבלי לומר מילה.
הייתה דממה מוחלטת למשך כמה דקות ארוכות בחדר.
"הוא גם היה…? אמריקאי..?" שאלה מבלי להסתכל עליי.
הנהנתי.
"טוב, את צריכה לנוח…" אמרתי לה ופניתי לצאת מהחלון.
"חכה!" היא עצרה אותי.
הסתובבתי אליה.
"אתה יכול… אממ…" סומק עלה על לחייה כשהיא ניסתה לבקש ממני משהו.
הסתובבתי עם הגוף שלי אליה כדי להראות שאני מקשיב.
"לישון כאן הלילה?!" היא שאלה את זה בקול.
הייתי מעט נבוך מהבקשה אבל…
"ברור… אבל תנוחי…" אמרתי כשלא הבטתי בה ולקחתי את הכיסא הכי קרוב.
"אוקיי?" התיישבתי ליד המיטה שלה.
היא הנהנה בחיוך ולאט לאט עצמה את עייניה ונרדמה.
ומכיוון שאני לא יכול לישון בלי מקפיא כל מה שעשיתי זה להתבונן בה.
היא נראית כ"כ שלווה… העלתי חיוך והסטתי את השיער מהעיניים שלה.
החום שלה כבר לא היה גבוה כ"כ אז נתתי לעצמי להיות הרבה יותר רגוע בזמן הלילה.

ההמשך יבוא….