קללת אדמה – פרק 94

לוקאס מת.
זאת הפעם השנייה שאני יוצא למסע חיפושים, ומשהו מת בו, וזה מסע החיפושים השני שלי.
ממש כאילו הוטלה עלי קללה כלשהי.
"אמה…" אמרתי לה בשקט.
"מה?" היא שאלה בקול שבור לחלוטין. בוכה.
"אין לי מה להגיד לך." אמרתי לה.
"בטח שלא! אי פעם מת לך אח?! מת לך הבן אדם הקרוב ביותר אליך?!" היא שאלה בכעס.
השפלתי את המבט שלי. טכנית, הרגע מת לי האח.
"זה ממש כאילו יש עלי קללה." מלמלתי.
"קללה?" היא שאלה. "אני מקוללת! זה מסע החיפושים הרביעי שלי ובפעם הרביעית משהו מת!"
"מת?" שאלתי.
"תומאס ניקסון – בן זאוס, רון, פרסי ועכשיו לוקאס." היא אמרה.
"אז… לזאת הכוונה?" שאלתי.
"מה?" היא שאלה בקול חלול.
"לא שלושה, רק שניים. לא שניים, רק אחד" ציטטתי את דבריה של גאיה.
"שלושה יוצאים למסע, שניים חוזרים. שני חברים שלי יוצאים, רק אחד חוזר." אמרה אמה. "זאת הקללה שלי."
"אבל… זה לא… "אמרתי.
"מה לא?!" היא שאגה מכעס.
"זה לא נכון." אמרתי.
"מה לא נכון?" היא שאלה בקול חלול.
"יצאנו שלושה, ונחזור שלושה." אמרתי.
"אבל אלכס לא יצא איתנו." אמרה אמה.
"אז מה?" שאלתי. "הקללה לא אומרת שיחזרו רק שניים?"
אמה נעצרה לרגע. יכולתי ממש לשמוע את גלגלי השיניים בראש שלה עובדים.
"אתה…" היא אמרה. "גאון!"
"מה גאון?"
"אם נחזור שלושה, זה יבטל את הקללה, לא?" שאלה אמה.
העיניים שלה הראו בבירור כמה שהיא מקווה שזה יהיה נכון.
"אני חושב שכן." אמרתי.
"הכלב הזה." היא מלמלה.
"כלב?" שאלתי.
"הוא… הוא מת לי ככה… והוא… כישף אותי עם אפרודיטה…" היא אמרה.
"תקשיבי לי, הפכתי אותך למשהו ששייך רק לי. זה לא הוגן מצידי. לא כשמישהו אחר אוהב אותך. וכן, מישהו אחר אוהב אותך, מישהו שיכול להיות אולי יותר ראוי ממני. ואני רוצה שלא תרגישי רגשות אשם אם תאהבי את אותו האדם בחזרה" ציטטתי אותו.
"זה אתה." היא אמרה.
השפלתי את המבט שלי.
"אני אוהבת אותך, תומאס." היא אמרה.
"ו… א-א-א-א-א—א-א—א-א-אני—א-א—א-א-א-א-ו-ו-ו-ו-ת-ת-ת-ת—ך." מלמלתי.
"אתה מגמגם." היא אמרה בחיוך. "זה כל כך חמוד."
"חמוד?" שאלתי.
"כן, תומאס האסלר, אתה בחור חמוד." היא אמרה בחיוך, על אף שהדמעות עדיין נפלו, והעיניים עוד היו אדומות.
"אז…?" שאלתי.
"ממתי אתה מאוהב בי?" היא שאלה.
"זוכרת את דיאוקליטס?" שאלתי.
"כן." היא אמרה.
"חכי רגע… אני אחזיר לך את הזיכרון ההוא." אמרתי לה.
עצמתי עיניים בריכוז עד שהרגשתי בחוט המחשבה של אמה.
עוררתי את החלק במוח שלה שאחראי על זיכרון, ונתתי לה אותו בחזרה.
אמה פתחה עיניים.
"כן…" היא אמרה.
"אז… לוקאס נתן את אישורו, ואני מאוהב בך כל כך." אמרתי.
"לא עכשיו." היא אמרה. "כשנחזור למחנה. אני צריכה להתאושש קצת."
"זה בסדר." אמרתי לה.
בהיתי במגדל אייפל שניצב שם.
לוקאס נולד בצרפת. ומת בצרפת. המדינה שהוא הכי אהב, והכי היה מחובר אליה. שם דיברו את השפה שבה הוא הכי אהב לדבר.
הוא היה פטריוט כמוני, ובשביל כל פטריוט – למות במולדת זה הדבר הטוב ביותר שאפשר להשיג או לחשוב עליו.
ידעתי שאני אתגעגע אליו כל כך.