אני מחו"ל, פרק 1

יומן יקר.
בעוד יומיים אני אעלה לישראל, אגור בירושלים הקדושה. יומיים לפני שנתחיל את המעבר,
אבא ואמא יבחרו לנו שמות ישראליים חדשים. בריל, אחי הגדול, שמו ישתנה לבני כקיצור לבנימין.
ואני? אהיה תמר. המעבר לישראל לא יהיה קל- אני אצטרך להפרד מהחברות הכי טובות שלי. אני
אצטרך לעזוב הכל. מה לעשות? שמי לא היה אמור להיות תמר אבל אבא לא הקשיב- שמי ססיליה,
לא תמר ולא קמר.
אז… אני כותבת את יום זה שלוש ימים לפני המעבר.
אוהבת… ססיליה. כלומר… תמר.
ססיליה סגרה את יומנה והכניסה לתוך ארגז שכתוב עליו: "הדברים של ססיליה". היא פירקה את הארגז והתקינה בעצמה את הדברים שלה- היא לא רוצה לעבור. אביה קרא: "ססיליה, בואי תעזרי לנו, תביאי את הארגז עם הדברים שלך!" "לא. אני נשארת כאן!" קראה ססיליה בדמעות. היא לקחה את התמונה שלה עם חברותיה, והניחה על השידה. אמה עלתה לחדרה וראתה שהחדר מורכב כמו מקודם. היא התיישבה על המיטה, ואמרה ברוגע: "תמר, בואי שבי." ססיליה קמה. היא אמרה בקול בוכה: "אמא, אני לא רוצה לעבור…." "אבל מתוקה שלי, אנחנו חייבים. ברגע שנגיע לארץ הקודש הדירה כבר תיתפס על ידי משפחה אחרת. תמרי…" אמרה האמא. ססיליה קטעה אותה: "אל תקראי לי תמר." עינייה התחילו לנצוץ וכבר ראו כמה דמעות. האם פירקה בחזרה את כל הדברים, הורידה את הארגז, ולא נשאר כלום. רק מזרן. הלילה ירד, ססיליה לא נרדמה. היא הביטה בחלון- הכל היה ריק. הרחובות והכבישים די התרוקנו, ורק מדי פעם עבר איזה בן אדם או שניים. ממול היה החוף, ובים בבואת הירח. זה קצת הרגיע אותה, אבל היא עדיין בכתה. היא תתגעגע. היא לקחה שמיכה, ושכבה על המזרן. 'מה יהיה מחר?…' היא הרהרה. כאילו היא חיכתה לתשובה שידעה שלא תגיע. מחר, באמצע שיעור מדעים, היא כבר יודעת- המנהלת תבוא ותגיד: "אנו מצטערים להפרד מססיליה. נעמת לנו מאוד. מרגע זה אינך לומדת בבית הספר. אני מקווה מאוד שתבואי לבקר מישראל עם זכרונות טובים!" היא תיקח את הספרים, תכניס לתיק, תיפרד מהחברות כמעט לתמיד ורק תחכה שיבוא היום הבא. היא הניחה לרגע למחשבות, והלכה לישון. ציוץ ציפורים נשמע. האם קראה: "תמרי, את תאחרי ליום האחרון בבית הספר! קדימה!" ססיליה רצה לחדר האמבטיה, ניקתה את עצמה, צחצחה שיניים, סידרה את השיער ולקחה את התיק. אביה אמר: "אל תשכחי שבשיעור מדעים את יוצאת לגמרי מבית הספר." "ואחר כך יש לנו הפתעה…" הוסיפה האם. ססיליה רצה החוצה, האוטובוס בא. היא התיישבה ליד דמי ולולה. הייתה אווירה מתוחה ביניהן- דמי פתאום קרעה את הדממה ואמרה: "אז היום זה היום האחרון שלך…" "כן." אמרה ססיליה. לולה ודמי חיבקו אותה. היא ישבה באמצע, עמדה לבכות. אחרי כמה דקות שלולה אמרה בקול מתבכיין: "נתגעגע אלייך מאוד…" קול בכי מר נשמע ברחבי האוטובוס. כולם נבהלו, אבל כשראו את ססיליה בוכה הבינו. היא נרגעה קצת לקראת שיעור ספורט. לכבודה, המורה נתן לה לבחור מה עושים היום. כל בנות הכיתה הסתובבו ליד ססיליה וטרחו לעזור לה בהכל. ואז הגיע הצלצול המכריע- המחנכת הפריעה למורה למדעים. הוא אמר: "ססיליה, מקווה שתשלחי לנו גלויה מישראל!" המחנכת סיכמה: "ססיליה, הייתה לנו שנה נפלאה איתך. אביך ואמך מחכים לך במזכירות." ססיליה קמה. בכי חזק נשמע בכיתה. דמי, לולה וססיליה. ססיליה יצאה מהכיתה, נתנה מבט אחרון לבית הספר, והתקדמה לעבר המזכירות בראש מורכן. אביה אמר: "יאללה. בואי נלך לאכול במסעדה, אספנו את בריל." "קדימה, תמר…" אמרה האם. ססיליה מלמלה: "אני רוצה להשאר…" בשקט. אביה שאל: "מה זה היה?" "כלום." היא ענתה והמשיכה לעבר המכונית. אחיה הגדול של ססיליה היה במכונית. הם התחילו לנסוע. האב החל תרגולים עם ילדיו על העברית, ואז הם הגיעו למסעדה. האב העיר: "תמרי, לא נגעת באוכל שלך…." היא לקחה ביס. היא אמרה בשקט: "אני הולכת לשירותים." היא רצה לא לשירותים, החוצה. "תמר!!" צעק האב בכעס. בריל יצא אחריה, ואמר: "תמר, כנסי." "לא!" היא התעקשה ואחזה בעמוד. היא אמרה: "מה קרה לך, בריל? אבא החליט שהשם שלך יהיה בני, ופתאום אתה מכבד את המנהגים היהודיים?" בריל ענה: "זה ממש לא עניינך. עכשיו כנסי פנימה, אנחנו צריכים להתכונן לטיסה." הוא תפס את ססיליה ונכנס איתה בכוח למסעדה. היא התרחקה מאביה שלה, היא לא סבלה אותו ברגעים אלה. הם גמרו לאכול, והתקדמו לעבר ביתם. בכל חדר חיכתה מזוודה- עם דברים אהובים. ססיליה לקחה את המזוודה. "תמר, בואי!" קרא בריל. היא הביטה לחדר הריק. המזרון לא היה שם. היא הביטה בחלון המשקיף לים, ומלמלה: "להתראות בית." היא ירדה למטה, והבחינה בכלוב. "מה זה?" היא שאלה. ההורים (ובריל) קראו: "הפתעה!!" כלבלב חמוד יצא מהכלוב. הוא התחבר חיש מהר לססיליה. היא חייכה, והאב פקד: "חזור לכלוב." הכלבלב חזר לכלוב, והם יצאו. בחוץ חיכו כל הכיתה- נתנו לה מתנות נעימות וברכות שתיקח. ססיליה התקרבה לעבר המכונית. הם העלו את המכונית על סיפון מיוחד של ספינה, וירדו. חברת התעופה הייתה קרובה. כשססיליה הביטה על המטוס, היא הרגישה את הכל שונה לגמרי- היא ראתה עולם חדש מונח לפניה. עולם עם הפתעות טובות ורעות. אבל היא לא רצתה לקחת סיכון. "אני אעלה על המטוס כמו ילדה טובה? או שאברח להם?" הרהרה ססיליה, והתקדמה לעבר התור הארוך של בדיקת המזוודות. היא הייתה ממש לא בטוחה בדרך החדשה, למרות שכאילו שמעה את החיים החדשים לוחשים לה כך: "בואי… תנסי… תפקידי את עצמך בידי… אני אשמור עלייך בירידות ובעליות…" הם התקרבו בתוך חמש דקות לבדיקת משקל המזוודות, ואז בריל לחש: "אם תעזי לעשות בעיות, אנחנו נשלח אותך לפנימייה בישראל.." "מי אתה שתחליט?" לחשה לו ססיליה חזרה. בריל אמר: "לא אני החלטתי. אבא החליט." "יאללה, תמר, בריל." קרא האב. ססיליה התפללה בלבה שהמזוודה שלה לא תהיה טובה, ותצטרך להשאר אצל דודתה, אבל המזוודה הייתה טובה במשקל ונשלחה. אחרי 2 דקות הדלתות נפתחו, כל האנשים עלו למטוס שלהם. "אמא, אולי תשאירו אותי פה?" שאלה ססיליה, בתקווה שפתאום היא תתחרט וססיליה תוכל להכנס חזרה ולגור אצל דודתה. אבל האם ביטלה את הבקשה ואמרה בכעס רב: "מה פתאום! תמר, את יודעת שלא!!" פתאום התקרבה אישה. היא הציגה את עצמה: "שמי גברת שוורץ. נעים להכיר. אני חיפשתי אתכם. כשתגיעו לארץ ישראל, תקבלו סיור קטן בעיר שבה תגורו. אם רק תוכלו להכיר לי את שאר המשפחה…." "ברור! שמי אודליה, בעלי הוא יעקב. הוא מדבר עם הנער שם, הנער זה הבן שלי. בריל." הציגה האם. גברת שוורץ שאלה: "ומי זאת, שחורת השיער?" "אה, שכחתי! זאת הבת הכי צעירה שלי. תמר." הוסיפה אודליה. יעקב התקרב ואמר: "בואו נעלה למטוס." גברת שוורץ לחצה יד עם יעקב, דיברה עם בריל ואז כולם (כולל גברת שוורץ) עלו למטוס. בריל בא להתיישב ליד ססיליה, אבל גברת שוורץ שאלה: "בריל, נערי, אפשר בבקשה לשבת כאן? שב לידי." ססיליה הייתה ליד החלון, היא הביטה לשמיים הבהירים. הטייס פתאום התחיל לדבר:
"Dear travelers, Welcome flight 5411 traveling to Israel. I'm your pilot, Ren Weissensee. Please turn off phones or transferred to a flight. As soon as the weather permitted, will stewardesses services. Please wore a belt. This flight will take 11 hours. Over and out"
כלומר:
"נוסעים יקרים, ברוך הבא לטיסה 5411 הנוסעת לישראל. אני הטייס שלכם, רן ליסנס. אנא כבו טלפונים או העבירו למצב טיסה. ברגע שמזג האוויר יאפשר, יתחילו שירותי הדיילות. אנא חגרו חגורה. טיסה זו תארך 11 שעות. רות סוף."
המטוס התחיל לנסוע- ססיליה נכנסה ללחץ. היא לא האמינה שהיא עומדת לעזוב את הקרקע באמת. היא צרחה וצעקה בלבה: "לא! לא!! טייס, חזור לאדמה! חזור לאדמה!!" אבל היא לא צרחה את זה ברחבי המטוס, מחשש שהתינוקות יתחילו לבכות. המטוס כבר הגיע למרומי המרומים, היא הבחינה בציפורים שנודדות. "אז עכשיו את מבינה שכל אחד עושה מעבר אישי. לפעמים הוא טוב, לפעמים הוא רע. תביטי על הציפורים האלה. הן לא יודעות מה יצפה להן בארץ אחרת…" אמרה פתאום גברת שוורץ. היא לא בזבזה דקה והוסיפה: "אולי הן יימצאו מאגרי אוכל גדולים ומקומות מחיה טובים? או שהן לא יצליחו? אבל… אם את לא תצליחי, את תמיד תדעי בעזרת השכל איך לצאת מהמצב." דיילת התקרבה בריצה, היה כלוב בידה. היא הניחה אותו בידיה של ססיליה, וקרצה. היא רצה בחזרה, וססיליה הביטה בכלוב- הכלבלב שקנו לה הוריה היה שם, ישן בנחת. היא חשבה: "אולי זה לא יהיה נורא כל כך…." ונרדמה מהר. גברת שוורץ חייכה, ונתנה מבט נחמד לאודליה.