כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 2

במשך ארוחת הערב לא נגעתי בדבר מהמזון שהיה מונח על גבי צלחתי, ריחו וחמימותו גירו אותי אך לא יכולתי להרשות לעצמי להכניס דבר לגופי לפני הרצון להקיאו ולחזור למחשבותיי אודות אהובי.
ראשי נטה לכיוון הלבנה הבוהקת אשר זהרה לה בשמי הלילה השחורים, הלילה היה לילה חסר כוכבים אשר עיטרו את השמיים.
למרות שהדבר נשמע מוזר, מראה שמי הלילה דמה למצבי : רק הוא בעמקי נשמתי וראשי, אין איש שאני רואה מלבדו.
גלגלתי את עיניי, מאז ומתמיד הייתי אחת כזו.. שמדמה כל חפץ דומם כדבר המבשר על משהו, כדבר בעל משמעות ועוד.. תמיד רוני נטה לצחוק עליי אודות זה ואמר שאני מנותקת מהמציאות, מעולם לא הבנתי מה הקשר בין הדברים.. אך כיום אני מבינה.
אפשר לומר שמאז הפרידה הזו פקחתי את עיניי יותר לרגשות חדשים שלא ידעתי שקיימים בתוך תוכי, כנראה שמעולם לא חשבתי או הראיתי להם משמעות וגם הם התפרצו יחד איתי באותה השנייה של הנשיקה הבוגדנית ששנתה את כל חיי מאז.
"רק נגיסה קטנה מהפשטידה.. אפיתי אותה במיוחד בשבילך ליאל" אמרה אחותי הקטנה ממני בשנה.
ליטפתי את ראשה ברכות , עיניי היו כבדות חסרות הבעה או רגש, כאב לי כאב מר על כך שאני מאכזבת את כולם, על כך שאני לא גורמת עוד לחיוכים ולשמחות אך.. הדבר אינו בשליטתי, אני מרגישה מזמן חסרת כל שליטה בגופי או ברגשותיי, הגוף שלי פשוט גורם לי לפעול כך בכוח , בכאב וללא כל יכולת הרפיה, איני חזקה מספיק בשביל להילחם באיש, להילחם בעצמי נשמע משימה אפילו יותר קשה.
רוני נהם בכעס "בסדר!". אמר בהחלטיות וחדל לאכול.
"מה אתה עושה?!" תבעה אמילי לדעת בכעס והתנתקה מליטופיי.
"מה אני עושה..? אני יגיד לך מה אני עושה! אני אסביר לשתיכן אחיות קטנות, אם ליאל לא אוכלת אני לא אוכל!". הסביר בעוקצניות.
אמילי גלגלה את עיניה , היא נשמה את אוויר הלילה הקריר והצונן אל תוך ריאותיה ולבסוף אמרה בשלבה
"אני אניח לכם, הישארו כך.. חסרי כל התחשבות.."
היא התרוממה ממושבה ועברה לאכול בסלון הקטן והמאולתר של ביתנו הדל.
"את רואה למה האהבה הארורה הזו גרמה?" שאל אותי רוני בעוינות.
"אתה חושב שאני רוצה זאת..? אתה חושב שטוב לי כך להיות..? לא רוני, לא טוב לי, אני מתה מבפנים וגוססת מבחוץ, אם יש משהו שאני רוצה זה לשכוח מכל זה ולחזור בחזרה אחורה ולברוח מהבית הזה" לפתע אמרתי , כה היה כבר נמאס לי מכך שהוא עוקץ אותי, כועס, מעט רך ואז שוב מאיים, נמאס לי שאני שותקת ומתנהגת כמו זקנה שכבר עומדת למות, למה למנוע את הבלתי נמנע?
אני באמת מרגישה שהדיכאון הזה בעקבות אהבתי הנכזבת ימית אותי.. מדוע למשוך את הזמן? מדוע להמשיך להילחם? וגם ואפילו יותר מהכול, למען מה להילחם? למען מי להילחם? אין איש או דבר בעולם ששווה זאת מלבד העובדה הלא הגיונית שאני והוא נחזור.
הוא היה מעט מופתע מהמשפט הארוך הראשון שאמרתי מאז שחזרתי לביתי לאחר הפרידה אך התעשת במהירות "אם כך, מה את עושה כאן , לי?" שאל מעט נחרד ואז התרומם לא נותן לי הזדמנות לענות והתקרב לכיוון הסלון, כנראה על מנת לרכך את אמילי ולשמור על המשפחה הזו שאני מפרקת.
לפתע נחרדתי. המשפחה שאני מפרקת, אני מפרקת את המשפחה שלי..? כן, אני הורסת אותה, אני הורסת את כל הסובבים אותי, אני הורסת את בריאותי..
לפעמים אני באמת להוטה לדעת אך בדיוק ההרגשה להיות על הקצה של החיים, לעמוד דקה אחת לפני המוות ולהיזכר בכל מסכות חייך לפני הנשימה האחרונה והגורלית, אך זה בדיוק לוותר על הכול, להיכנע, להעדיף שקט ושלווה אשר לא נגמרים לעולם.
איני אחת שנכנעת, אך לא מדובר בו רק בטובתי העצמית אלא בטובת הכלל גם, התכווצתי לרגע. אבל אני מפחדת, אני לא בטוחה שזה הזמן המתאים לעזוב את העולם הזה.. אך מה הסיבה להישאר בחיים בזמן שאני מקללת כל יום ויום שבו אני קמה בבוקר?
אני הרי סתם דף אשר מזהם את העולם, חסרת כל תוכן, חסרת כל חותם אשר אותיר מאחוריי, חסרת כל משקל, מה כה חשוב ובעל ערך עצם קיומי בחיים?
אבל עדיין מה אם.. מה אם אמילי הקטנה? כיצד רוני ידאג לה לבדו? כיצד הוא יצליח גם להפוך אותה לאישה טובה וגם תוך כידי לדאוג לאימי חולת הנפש אשר הותירה צלקת נפשית ופיזית לכל ילדיה?
אני מתאבת את הרגעים האלו שאני חצויה בדעותיי, במיוחד במצבים גורליים שכאלו, חיים או מוות שגוררים בעקבותיהם אלפי השלכות אך גם מעט טוב.
לפתע שמעתי מספר נקישות חזקות בדלת הבית. במהירות קמתי ופתחתי את הדלת, נשמתי עמוק ובחוסר רצון. "היי אמה.." מלמלתי בלחש ופתחתי את הדלת לרווחה.
"היי לי.." חכתה אותי ואז צחקקה במעט. "את עדיין עצובה? עברו חודשיים וחצי מאז, החיים ממשיכים!" אמרה לי בהתרגשות יתרה אשר כה התאימה לה את המשפט המוכר.
"הניחי לכך אמה בסדר? פשוט הניחי.." לחשתי מעט בכעס אך התאפקתי.
"טוב, בכל מקרה באתי בשביל להביא לך את הבגדים החדשים שקניתי לך בשביל שנצא עוד שעה לבילוי הלא צפוי שכל כך רצית!" אמרה מלאת שמחת חיים, כל תלתל אדמוני ריקד בראשה יחד עם כל מילה או תנועה שאמרה או עשתה.
"אמה אני בדיכאון ! את יודעת למה אני מתכוונת, שבן אדם מעדיף לחשוב עם עצמו, להסתגר בחדר, לבכות ולהראות נוכחות עצובה, אני לא בטוחה שמועדון לילה מבין הרשימה של כל מועדון שנמצא בעיר יצליח להשתלב איתי" אמרתי בתוקפנות ובאתי לטרוק את הדלת בפניה.
"חכי! לפני שאת טורקת את הדלת בדרמטיות ורצה לחדרך עם שאלה חסרת מענה גם ככה 'למה אהוב לבי, למה?' , אולי כדאי שנלך ביחד ונהנה מהזמן שאנחנו צעירות, לפחות זה מה שיש בשיר של הנסיכים שלי! וגם אם זה לא היה שם זה לא חשוב, את לא אישה זקנה, את עדיין ילדה והמשימה של כל נערה היא להיכנס לדיכאון ולשכוח ממנו והגיע הזמן שלך לשכוח". נאמה לי ואפילו שהזכירה את הלהקה של כל חייה , היא עדיין נשמעה רצינית מלאת ביטחון.
"ואני מסכים עם החברה שלך, קדימה לכי לבלות, קחי את הזמן אני מחכה לך!" הפציר בי רוני ודחף אותי קלות ליציאה של הבית.
"לא! אני לא מתכוונת ללכת לשום מקום, טוב לי כאן בבית שלי.. עם התמונות והשירים שלי.. למה להקשות עליי?" שאלתי בכעס ובתוקף.
"בבקשה ליאל, אני רוצה רק לראות את החברה התמימה והיפהפייה שלי שוב שמחה, שוב זורחת וכובשת את כל לבבות הבנים אשר נמצאים בחדר בין רגע, אני מתגעגעת אלייך.." לחשה אמה.
השפלתי את פניי, רציתי לומר 'גם אני מתגעגעת לעצמי' אך אני מתגעגעת לעצמי בזמן שהייתי חבוקה בזרועותיו, אני גם מתגעגעת לחברים שלי ולמשפחה, אולי באמת הרחקתי לכת? אולי באמת המטרה של הדיכאון היא גם למצוא את הדרך לשכוח ממנו? אולי באמת הגיע הזמן לקחת את הסיכון ולשים סוף לפרשה? להפסיק לדון ביני לבין עצמי על חיים ומוות או על אהבות נכזבות לצד חרטות? ומה כבר יכול להיות הדבר הגרוע מכול.. שאני אשכח ממנו?
לא, לשכוח לעולם לא יקרה אך אולי הלב שלי יתחיל להתחבר מחדש וכך גם אני, וכך אולי תינתן לי הזכות לכפר על כל הפגיעות שפגעתי בחברותיי ובבני משפחתי.
נשמתי עמוק, חיים רק פעם אחת הרי לא? "טוב בסדר.. אני אבוא אתך.." לחשתי ומשכתי בכתפיי.
"יש!! תודה, תודה רבה אחות תאומה שלי!!!" קפצה עליי בהתרגשות ובשמחה כנה ואמתית על דבר שגם בעיניה היה שווה להתרגש בגללו, לא בגלל על עוד איזה דבר שטותי . החזרתי לה חיבוק בחזרה.
לאחר שלבשתי את הבגדים שהיא קנתה לי והבטחתי לה ולעצמי עם רשות או בלי רשות שאחזיר לה את הכסף של הקנייה, לבשתי ג'ינס צמוד וחולצה לבנה אשר הייתה צמודה לגופי והראתה את צורת מוטניי כשאני עונדת שרשרת תכולה על צווארי.
"אחותי את כל כך יפה.." מלמלו אמילי ורוני ביחד ואז צחקו, צחקתי גם ונסתי שלא להזיל דמעה, לראות אותם מצחקקים שוב זו כבר מתנה אחת גדולה ואפילו מבין החשובות והמשמעותיות ביותר בשבילי, חבקתי ונשקתי אותם ואז יצאתי מהבית עם אמה, הולכת לבלתי צפוי, אני יודעת שאני אמורה להתחיל מאפס , בלי צפיות או תקוות אך יש לי וזו גם המטרה שאני יוצאת מהבית.
למרות שבראשי אני יודעת שדברים טובים גם לא יביאו במהירות, או יקרו בגלל שאני רוצה.
בעיקר בגלל שאני רוצה.