איליין בלו- פרק י"א: הסוף הוא תמיד התחלה

אנחנו לא יודעים לאן הלס נעלם. אולי הוא מת, אולי הוא ברח, כל מה שאנחנו יודעים זה שאנחנו בטוחים לזמן הקרוב. התעוררנו כולם, מטושטשים על רצפת החדר בקומה העשירית.
"מה קרה פה? הבסנו אותו?" סקאי שפשפה את עיניה.
"אני לא יודעת" ישבתי על כיסא שהיה מונח שם בפינת החדר, נלחמת בכאב ראש שהיה לי.
"העיקר שכולם בסדר" אמרה ארין, "שכולם חיים" הביטה בטובי.
"כמעט כולם" אמרה אסטריס, "יש עוד משהו שפספסנו".
כולם הביטו בה, אך היא רק תפסה את סקאי וירדה במדרגות.
"כנראה משהו משפחתי?" ארין שיערה וכולנו הנהנו.
"אז… מה עכשיו?" אמרתי, הבטתי בטובי וארין.
"חוזרים הביתה, מתקנים את החלון. חיים כרגיל" ארין אמרה, "והולכים לבית-הספר".
בית-הספר, נכון. שכחתי מזה לגמרי, אבל אני חושבת שזה חיסור מוצדק.
"אז… מה עכשיו?" טובי שאל, מסתכל בעיניי.
"לא יודעת, תגיד לי אתה" חייכתי.
"למה להשתמש במילים?" אמר, ונישק אותי בתשוקה. חייכתי, לא נותר לי מה לעשות.
"צודק, לא צריך מילים" נישקתי אותו חזרה.
"טוב, אני פשוט… תיזהרו לא לבלוע אחד אתת השני… אני אלך" ארין גמגמה, וירדה במדרגות.
צחקנו והמשכנו בעניינינו, לא היה אכפת לנו מכלום, הזמן נעצר וכל העולם שלי היה בתוך החדר הזה.

יום למחרת התעוררתי במיטה שלי, בבית שלי, והכל נראה רגיל. קמתי וזמזמתי שירים, התארגנתי לפי הקצב. דיסק מוכר היה ברדיו. צחצחתי את שיניי והתלבשתי מיד, עד ששמעתי את צפירה מבחוץ.
ארין, עם המכונית הלבנה שלה, צופרת לי לצאת.
"מזל שקמת שעתיים לפני הזמן, עד שתתארגני כבר יגיע השיעור האחרון שלך" היא אמרה.
"מזל שקמתי בכלל, ישנתי מעולה".
"טוב, בואי כבר, את תאחרי".
"טוב אימא, אני באה!".
נכנסנו למכונית ונסענו, צופה בנוף מהמכונית ושומעת מוזיקה.
"אז היו לך חלומות רעים? קולות?, הייתה לך הרגשה מוזרה?" ארין שאלה.
"לא" עניתי, "כבר לא. החלומות שלי היו ורודים לגמרי" צחקתי.
הגענו לבית-הספר. יצאתי מהמכונית ונישקתי את ארין על הלחי:"להתראות!".
"שיהיה לך יום נעים" אמרה ארין מנופפת לי לשלום.
חייכתי אליה ונכנסתי לבניין, ומשם לכיתה.
פתחתי את הדלת וכולם הביטו בי, המורה כבר התחילה בשיעור. "איפה היא הייתה כל הזמן הזה? תראו מי החליטה להגיע" הלחשושים החלו. ישבתי במקומי, מקשיבה למורה ולא שמה לב לכל הכיתה.
"איפה היית?" שאל אותי ליאם, הילד שיושב לידי, "התחילו להפיץ שמועות בנחטפת או משהו".
"הייתי חולה, חולה מאוד, אבל עבר לי. אני בריאה עכשיו" אמרתי, בלית ברירה המצאתי משהו.
"אהה" הוא אמר, וחזר לכתוב משהו במחברת שלו.
השיעור נגמר והסברתי למורה, שהייתה גם המחנכת שלי, למה לא הייתי כל-כך הרבה זמן. הסברתי (המצאתי) שאחותי נסעה לחו"ל והלכתי איתה לשבוע ואחר-כך הייתי חולה והיו אירועים משפחתיים.
נשמעתי פתטית אבל זה מה שעלה לי לראש באותו רגע.
אחרי בית-הספר, כשהיום הארוך הזה נגמר, יצאתי מכותלי בית-הספר, מחכה לארין שתבוא.
לפתע הודעה בטלפון:" תסתכלי שמאלה, רוצה טרמפ?" כבר אז ידעתי ממי זה.
הסתכלתי שמאלה, טובי נשען על מכונית שחורה עם גג פתוח, מנופף לי ומחייך. נופפתי חזרה וחייכתי.
אוי, החיוך שלו, מה לא הייתי נותנת בשביל לראות את החיוך הזה כל היום.
הוא פתח לי את הדלת:" עלמתי". צחקתי ונכנסתי.
הוא התניע את האוטו, הסתכלתי עליו. "אז איפה אתה לומד?".
"מהסמסטר הבא? בבית-הספר שלך. שום דבר לא ירחיק אותי ממך" הוא אמר, מסתכל על שפתיי. חייכתי. "חובתי היא להגן עלייך, לא?".
"חובתך היא לשתוק ולנהוג" צחקתי, "לאן נוסעים?".
"לים כמובן, איזה מקום יותר מושלם לדייט?".
"אני לא לבושה לדייט, אני בבגדי בית-ספר, אני אודיע לארין שאתה אוסף אותי" התאכזבתי.
"את מושלמת כמו שאת, אני לא מסתכל על הבגדים שלך".
הרמתי גבה בספק. "אז על מה אתה כן מסתכל, אה?".
"על השפתיים שלך, העיניים שלך, שם הקסם האמיתי" הוא הביט בי.
"או טובי" אמרתי, נאנחת וצוחקת.
"ובקשר לארין, היא כבר יודעת שאני אוסף אותך, אל תטרחי להתקשר".

הגענו לים. הלכנו יחפים על החוף, אוחזים ידיים ומחייכים.
אחרי שעות של הליכה כיפית על שפת הים, חיכה לנו שולחן ערוך במסעדה, עם מפה לבנה וצלחות מזכוכית, ואווירה של חופש.
"את כל זה הכנת לבד?" המילים התגלגלו.
"ברור, למה את נשמעת כל-כך מופתעת?" הוא חייך.
"לא חשוב" מלמלתי, חיוכי גדל. "היית אומר לי שאנחנו יוצאים והייתי מחליפה בגדים, זה פשע בעולם הבנות לצאת ככה בבגדי בית-ספר".
"אותי לא מעניין עולם הבנות, מעניין אותי העולם שלך" חייך.
התיישבנו שנינו בשולחן, אחד מול השני, מביטים אחד בשני.
"אז…" הוא התחיל לומר.
"אז…?" שאלתי.
"שנזמין לאכול?" טובי פתח את התפריט, "אני אישית רעב".
"וזכותך להיות רעב" אמרתי ברוגע, "תזכיר לי כמה זמן לא אכלת כמו שצריך?".
"יותר מידי זמן" טובי קרא למלצר והזמין לעצמו מנה כמעט מכל דבר, "איליין? מה את לוקחת?".
"אני אקח את… אני אקח סלט וסטייק" אמרתי, נאבקתי ברעב.
"ולשתות?" המלצר שאל.
"מיץ תפוזים סחוט" שנינו אמרנו פה אחד. והמלצר הלך לענייניו.
כמה שולחנות לידנו הבחנתי בתלתלים ג'ינג'ים קופצניים, עיניים חומות וחיוך שרק עכשיו אני מבחינה בגודלו.
סקאי ישבה שם, מחייכת וצוחקת. היא ישבה עם אסטריס, שכמעט בכתה מאושר, וביניהן ישב איש בעל שיער בהיר ועיניים ירוקות- חומות. ידעתי מיד שהאיש הזה הוא אבא של סקאי, וכשחיברתי את מראהו של האיש אם הנקודה שבה אסטריס וסקאי ירדו במדרגות מחובקות, הן בטח שחררו את אביה של סקאי, אנדרו, מהצינוק של הלס, יחד עם כל אסיריו.
מחשבותיי חזרו לשולחן, מקשיבות לטובי מזמזם שיר.
"היא נהנית מהמשפחה שלה, הם רק יתאחדו" הוא אמר, "נראה שטוב להם, מה?".
"כן, נניח להם לכפר על הזמן שאבד להם".
"את מיוחדת איליין, את יודעת את זה נכון?" הוא לפתע אמר.
"אני לא מיוחדת, אני פשוט שונה, תמיד הייתי כזו. בלי הרבה חברים, בלי הרבה עיסוקים, רוב הזמן לבד, שקטה".
"ועכשיו אנחנו לבד- מה את אומרת על זה?" חייך.
"הדבר הכי טוב שקרה לי אי-פעם" חייכתי חזרה, לא יכולתי שלא לחייך, חיוכו חושף השיניים של טובי נתן את הפקודה. "אני אוהבת אותך, ידעת את זה?".
מבט דומם ושקט חדר לעיניי, עיניו של טובי הסתכלו עליי, כמה דקות של שתיקה ואני חיכיתי לתשובה. פתאום הוא צחק.
"גם אני אוהב אותך, איליין, תמיד אהבתי, מהצד".
אלו המילים שחיכיתי להן כל-כך הרבה זמן, אלו המילים שריפאו את כל הכאב שהיה לי בדרך. ידעתי שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר. והכל היה בסדר, כל עוד טובי לצידי וארין בחיים, אני חיה את החיים הטובים.