הסוד…

היינו מיודדות, לא היינו חברות טובות כל כך, לא חברות טובות כמו שאני עם לילי.
אם מחלקים את הרמה של הפופולאריות לשלוש, מקובלות, רגילות, וחנוניות, אני הרגילה והיא החנונית.
כל הילדים שמו לב שיש לה משהו על הלב, תמיד כשרצינו להיפגש בימי רביעי, הייתה עסוקה, ולא אמרה במה.
חשבנו בחיפזון שיש לה בעיה כלשהי והיא הולכת לפסיכולוגית, או משהו דומה.
יום אחד, היא לקחה אותי לצד, וסיפרה לי את מה שעל ליבה. סיפרה במילה אחת, שהרעידה את כל כולי.
שמרתי את סדה כאילו שהוא שלי, חוץ מאדם אחד, חוץ מלילי.
סיפרתי ללילי, והשבעתי אותה לא לספר לאף אדם.
בלילה שלאחר מכן, לא ישנתי, הבנתי מה עשיתי, סיפרתי סוד שלא היה שלי.
בכיתי, מוחי עבד יותר מדי, חשב על תוכניות שונות ומוחכמות שלילי תדע את סודה של דנה מדנה עצמה, ולא ממני. אבל לילי ודנה בכלל לא היו חברות, לא היו מיודדות.
הזמן עבר, אבל המחשבה הטרידה את מוחי.

יום אחד, לילי סיפרה את הסוד לשרון, ילדה מקובלת בכיתה. זה היה יומיים לאחר שדנה בכתה ורצתה לעבור בית ספר בגלל שרון.
התחיל בלגן, כולם רצו לגלות מה הסוד.
למה לילי סיפרה לשרון?
שרון ראתה באותו בוקר פתק שהיה מיועד למורה שלנו, ונכתב ע"י אמה של דנה.
היא ראתה שם משהו מסובך וחשבה שזאת בעיה שכלית אצל דנה.
היא סיפרה ללילי שהיא יודעת למה דנה לא פנויה אף פעם בימי רביעי לצאת איתנו, ולילי חשבה ששרון יודעת את הסוד, ואמרה מה שקרה.
באותו יום לא יכולתי להתרכז בלמידה, הבטתי כל שנייה לעבר לילי, שרון, ודנה. פחדתי שדנה תגלה מה סיפרתי ללילי. הרגשתי חברה איומה.