קללת אדמה – פרק 93

אני ותומאס פתחנו את הדלת במהירות. אלכס ישב על המיטה ליד לוקאס, הוא הביט בנו בעיניים פעורות מאימה. לוקאס, מצידו, היה שרוע על הגב ונאנק בכאב.
"לא!" תוך רגע כבר ישבתי לידו. ידעתי בדיוק מה קורה. גם תומאס כנראה הבין כי הוא ביקש מאלכס שיצא החוצה.
"הוא.. פתאום.. פתאום הוא התחיל להתעוות ככה, תומאס.." שמעתי במטושטש את אלכס. "אני נשבע שלא עשיתי לו כלום."
"זה בסדר, אנחנו יודעים.." תומאס הבטיח וסגר את הדלת מאחורי אלכס.
אני בינתיים, חיטטתי במהירות על בתיקים שלנו.
"בטח נשאר לנו קצת אמברוסיה איפשהו.." אמרתי לעצמי בשקט והמשכתי לחפש. "נקטר, משהו.."
לוקאס פקח עיניים ופניו התעוותו בכאב. "אמה, תקשיבי לי – "
הוא נעצר ונאבק לנשום. עיניו הפכו צלולות באופן מפחיד.
"לא!" האימה טיפסה במעלה גופי. "לוקאס! לוקאס, בבקשה, תקשיב לי!"
הוא התעוות שוב ועצם את עיניו בכוח. ואז, למרבה האימה, הוא צרח בכאב ודם התחיל לזלוג מכתפו, בדיוק במקום שבו היה הסימן של אורנוס.
"לא! לוקאס אתה חזק ממנו!" אמרתי לו. מנסה להתגבר על הצרחות שלו.
אחזתי בו בחוזקה, פחדתי להרפות.
גופו המשיך להתעוות ולרעוד והוא עדיין נאבק לנשום. פרצתי בבכי כשתומאס התייצב מאחוריי.
"לוקאס.." התחננתי בלחישה. "בבקשה…"
ואז, הוא הפסיק לצעוק, עיניו נפקחו והן היו בצבע אפור, כמו שתמיד היו.
"אמה, תקשיבי לי. בסדר?" הוא ביקש. "אין לי הרבה זמן לפני שהוא ישתלט עליי ויהרוג אותי."
הבכי שלי גבר. "זה לא נכון"
"זה נכון, את מבינה את זה." הוא חייך לרגע אבל הפסיק בגלל הכאב שהרגיש. "אחרי שאמות, ספרי בבקשה לכירון ולחניכים את האמת. אני פוטר אותך מהשבועה המטומטמת שנשבעת לי."
"לא, אתה לא יכול למות, לא, אני אוהבת אותך לוקאס, אתה לא יכול – " ביקשתי.
"גם על זה אנחנו צריכים לדבר, אמה." הוא הסביר לי בעצב. "עשיתי עסקה עם אפרודיטה, כי פחדתי שאאבד אותך לטובת תומאס. ביקשתי ממנה שתדאג שתאהבי אותי ורק אותי, ביקשתי שלא תוכלי לאהוב אף אחד אחר. זה היה מעשה אכזרי ולא הוגן. במיוחד כשאני יודע שמישהו אחר אוהב אותך."
בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר. "לוקאס, אתה – "
"עשיתי משהו שאסור לעשות לחברה. את סמכת עליי ואני לא סמכתי עלייך. אני מצטער אמה."
"בבקשה אל תגיד את זה, לוקאס" התחננתי.
"אמה." הוא חייך באהבה. "תקשיבי לי, הפכתי אותך למשהו ששייך רק לי. זה לא הוגן מצידי. לא כשמישהו אחר אוהב אותך. וכן, מישהו אחר אוהב אותך, מישהו שיכול להיות אולי יותר ראוי ממני. ואני רוצה שלא תרגישי רגשות אשם אם תאהבי את אותו האדם בחזרה."
"אני לא אוהב אף אחד חוץ ממך!" הבטחתי לו. "אתה לא מת, לוקאס. אסור לך – "
קולי נשבר ופרצתי בבכי.
"אל תבכי אמה, יקירה. תהיי חזקה" לוקאס ביקש, ואז מבטו נדד מעט ימינה ממני – אל תומאס. "ואתה, שמור על אמה, מבין אותי? אחרת אני ארדוף אותך לנצח!"
תומאס ניסה לחייך אבל לא הצליח. "מבטיח, אח."
לוקאס הנהן ואחז בכתפו נוטפת הדם, הוא חזר והביט בי. ידו כבר הייתה אדומה מאוד. "אני מצטער שלא הייתי חבר טוב, אני מצטער שלא בטחתי בך, אמה…"
"לא, ביקשתי. "אתה לא נפרד ממני ואתה לא נפרד מהחיים. אני לא אתן להאדס את התענוג המפוקפק הזה!"
"אמה, אני לא נשאר בשאול. נצח עם האדס וניקו? לא בא בחשבון.." קולו כבר הפך לשקט מאוד.
"לוקאס.." התחננתי. תומאס לצידי, אחז בכתפי.
Seviyorum seni, s'agapao poli",
Yo te quiero a ti, volim te, mon cheri.
Teb običam, samo teb običam,
Teb običam kazvam az.
But dehaftu mange, voglio bene a te,
Mən səni sevirəm, ya habibi, je t'aime.
Teb običam, samo teb običam,
Njama granici za nas, I love you so much."
עיניו נעצמו ונפקחו בפעם האחרונה. הן שוב היו כחולות.
הנחתי את אוזני על חזהו. הלב שלו הפסיק לפעום.
כשתומאס אחז בי וניסה להרים אותי כדי שאתרחק מלוקאס אחזתי בכוח בלוקאס וסירבתי להרפות. הכיתי את תומאס ונאחזתי בכוח בלוקאס.
"אמה, זה מספיק. זה נגמר." קולו של תומאס היה שבור כמו שלי. אבל נראה שהוא מסרב לבכות.
הרמתי אליו מבט, עיניו היו שבורות מכאב. הוא הרים אותי על רגליי וחיבק אותי בשקט. כרכתי את זרועותיי סביב מותניו וחיבקתי אותו, פניי צמודות לחזהו, ואני מרטיבה את חולצת המחנה שלו.
תומאס הוביל אותי החוצה וביקש מאלכס לטפל בלוקאס.
וכל אותו הזמן תומאס לא נתן לי להיות לבד. הודיתי לו על זה בכל ליבי.