תעלומת היהלומים – חלק 3 מתוך 3

הגענו לביתה של הגברת.
ראשית כל, היה זה בית עם בריכה ושתי קומות.
נדנדה קובעה בחצר.
החלונות כולם היו מוגפים בצורה כזו שהיו בלתי חדירות.
עלינו שלושתנו לקומה המדוברת.
"הרי ידוע כי הגנב וודאי נכנס דרך הדלתות," אמרתי.
"אך כנראה שמר מקווד פרץ דרך החלונות של הקומה הראשונה," אמרה נונה.
"הבה, גברתי, אל לנו לקפוץ למסקנות בשלב כל כך מוקדם," הערתי לה.
עברתי בחלונות של הקומה הראשונה.
"מוזר," עניתי.
"אתה מבין?" היא שאלה, והצביעה לעבר שקע קל בחלון. היה ברור שמשהו תפס אותו.
"אני מעוניין לעלות לקומה השנייה," אמרתי.
"אין בעיה," היא אמרה.
שלושתינו עלינו לקומה השנייה, ופתחנו את ארון הבגדים.
גברת דאגלס שלפה משם את הקופסא ולתדהמת שלושתנו, היהלומים המדוברים נחו בפנים.
"אינני מבינה," היא אמרה, ואז לבשו פניה הבעה של כעס.
"אתה, מר מקווד, אתה זה שאשם," היא אמרה. "ידעת שאני פונה למר ארגנטן, שמעת את זה וודאי מפי אשתך, איתה דיברתי הבוקר על הנושא הזה. אתה החזרת את היהלומים."
"לא, אני לא," הוא התעקש.
היא הרימה יהלום אחד.
"מה קרה כאן?!" היא קראה, בוחנת יהלום אחד.
היו בו חריטות משונות.
"אפשר?" שאלתי.
"בוודאי," היא אמרה.
היא נתנה לי את היהלום ואני נטלתי אותו ובחנתי.
הכתובת 'א.מ.' הייתה חקוקה בפנים.
"א.מ?" שאלתי.
"ארנולד מקווד," ענתה נונה.
"לא חרטתי על היהלומים הללו דבר!" קרא מר מקווד.
שמעתי יללת חתול בבית.
"הרחיקי ממני את החתול," אמר מר מקווד, "אני אלרגי לחתולים."
"ובכן, מגיע לך, אתה גנב," היא קראה.
"עצרי, גברת דאגלס," אמרתי לה.
גם היא וגם מר דאגלס הביטו בי באותו הרגע.
"כעת אני סבור מי הגנב. הגנב הוא ללא ספק את, גברת דאגלס," טענתי.
"אני?!" היא נדהמה, "למה אתה חושב שאני אשמה?"
"נתחיל מזה שבסיור של הקומה הראשונה – עושה רושם כי אין סימני פריצה. הסימן היחידי שייך לחתול ולא לאדם," התחלתי.
"אך אולי הוא השתמש בסכין," הגנה על עצמה גברת דאגלס.
"אך עדיין, היהלומים נחרצו בחריצה גסה, מה שאומר שהיה מדובר בחריצה ביד," פסקתי, "וידוע כי רק דבר אחד בטבע יכול לחרוץ יהלום. יהלום עצמו."
גברת דאגלס פערה את פיה בתדהמה.
"ובכן, יהלום היה מצוי לך בפירוש, ולאור העובדה שיש כאן סימני שבירה גם באזור שאיננו נחרט, אני מסיק שהיהלומים הללו היו מה שחרט זה בזה את השם. ומכאן נובע שהיהלומים ששהו כאן למעשה הונחו כאן על ידך ועל ידך בלבד. את החורטת, ולכן את הפושעת הבלעדית כאן."
"זה דוקטור מקווד," התעקשה גברת דאגלס.
"ובכן, מדוע פנית אלי כאשר במשטרה יושבים בלשים אחרים בתפקיד?"
"שמעתי שאתה הכי טוב," היא מלמלה.
"ובכן, את רק רצית לחמוק מעבירה פלילית על התראת שווא אם תלכי לבלש שאיננו בתפקיד באותו הרגע. זוהי עדיין עברה."
וכך נגמר התיק שלי על היהלומים.