לפני 500 שנה.. פרק 3

אין לי כוח לעשות העתק הדבק על הפרקים הקודמים.. תתמודדו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ "בוקר." דמיאן העיר אותי משינתי העמוקה.
"איך ישנת, אהובה?"
"בסדר, תודה דמיאן." הרגשתי שנשמעתי נוקשה מדי אז הוספתי חיוך.
"את רעבה?"
"כן." בטני השמיעה צווחות. דמיאן הוביל אותי לארון ויצא מהחדר. נברתי בארון ובחרתי שמלה בצבע שמנת מכוסה פרחים, עליונית תואמת ונעליים גבוהות (עקבים.) תואמות. סירקתי את שיערי הג'ינג'י וקלעתי אותו לצמה המונחת על כתפי. ניגשתי לאמבטיה ומרחתי את שפתי בצבע וורד כמעט אינו נראה, הבלטתי את ריסי, והוספתי על עפעפי עוד פס שחור. בישמתי את צווארי כמו שאמי לימדה אותי ויצאתי לכיוון הדלת.
דמיאן חיכה לי בחוץ והתפעל ממראי.
ישבנו בשולחן האוכל והשתעממתי. עלה בדעתי לרכב על טיאדור ביער ולירות בקשת שגילפתי. תמיד הייתי יוצאת עם פיטר ליער ויורה איתו, כדי לספק מנה נוספת להוריי.
"דמיאן, אוכל לשאול שאלה?"
"כן, אהובה. מהי?"
"היום בבוקר מרחתי על פני תכשרים כמו שגרטה עשתה. אני מעוניינת לדעת מה שמם. אבל, אין לי את מי לשאול. אתה יודע?" שאלתי בזמן שבחשתי בצלחתי.
"מה שאת מורחת על שפתייך, אהובה, נקראה אודם. מה שאת מורחת על ריסייך הארוכות, אהובה, נקרא מסקרה. מה שאת מורחת על עפעפיך , אהובה, נקרא איילנר." שמתי לב לכך שהוא קרא לי 'אהובה' בכל משפט. לא רציתי להגיב לו.
על מה את חושבת?" שאל דמיאן. רציתי לצרוח לו בפרצוץ את שמו של פיטר ולהטיח בשלמות פניו את טיאדור. אבל לא, כי אלו הם חיי הקודמים.
"על הבית."
"אולי אני יכול לעזור לך. את מתגעגעת למשהו?"
"כן, למשהו אסור."
"ממ.. למה?"
"לסוס שלי, טיאודור. ולחץ וקשת שלי, לריחו של היער, ולגזעים, שאני מכירה כל כך טוב. ולאדמה הרכה תחת רגלי."
"אולי נצא לרכיבה ביער? תלבשי ברדס שיחסה את פניך."
"באמת?"
"כן. למה לי לאסור את זה ממך? גם עם זה לא יאה לך…"
"תודה, דמיאן, אדוני. תודה." נשקתי ללחיו ורצתי למעלה בהתרגשות. קפצתי על ארונו והוצאתי משם ברדס שחור עם ריקום המלך. כתר אדום ומתחת מתנוססת שמה של עירנו: 'מרסי פולז'.
החלפתי את שימלתי בשמלה הישנה שלי, ואת נעלי החלפתי במגפיים חומות. רצתי בחזרה למטה והבטתי בדמיאן כמו כלבלב המחכה לצאת לטיול שלו. הוא פתח את דלת הארמון ויצאנו יחדיו על סוסו, להביא את טיאדור.
דמיאן אדם טוב, אבל הוא לא כמו פיטר. אוי, פיטר. המסתורי, החזק, החכם, הערמומי. אני לא יכולה לאהוב שני גברים. כלל וכלל לא.
סוסו הלבן של דמיאן נעצר באחו המוכר שלי. טיאדור עמד שם ולעס עשב. תנועתו הפשוטה של טיאדור גרמה לברכי לשקשק ולדמעות לפרוץ מעיני. רצתי לטיאדור ותקעתי את עקבי בלולאה הברזלית של שבאוכף (לאלה שמבינים מה זה, קוראים לזה, ארכובות.), וטיפסתי על טיאדור, למעלה על גבו.
באמצע היער כשאנחנו רוכבים לאט לאט שאלתי בהסח הדעת :" איך קוראים לו?"
"למי?"
"לסוס שלך. מה שמו?"
"אממ.. אלכסנדר."
"מי יותר מהיר?"
"ברור שאלכסנדר."
"אתה קורא על טיאדור אתגר?"
"כן."
"בוא נבדוק אותו."
לחצתי את עקבי על בטנו של טיאדור והוא, כרגיל, פרץ בדהירה מהירה.
"קדימה טיאדור, קדימה!" צעקתי על תוך היער. טיאדור הכיר את היער אז היה לו הרבה יותר קל להימנע מסלעים וענפים מצליפים. שמעתי את דמיאן צועק לי:" ואוו!! קדימה אלכסנדר. עקוף אותו!"
לחצתי את עקבי שוב על בטנו של טיאדור ופניתי למעלה לעיקול, שלוקח אותי למישור, שם יהיה יותר קל לשנינו.
"אני פונה למישור. לך אחרי!"
"אוקיי, גברתי.." צחקק. העצים והענפים נעלמו, כמו שלא היו מעולם, ובמקומם הונח למרגלתינו גבעות ריקות מענפים, או סלעים. חלקן עדין מחוסות בשלג צח. התחרנו עד לגבעה האחרונה שם פלט דמיאן יללת יאוש. עצרנו ופרקנו את משאנו, תפוחים, תפוזים, ככרות לחם, בשר, גבינות ושלל מטעמים נוספים.
פטפטנו בהיסח הדעת על כל מיני שטויות. בזמן פטפוטינו לקחתי ענף וגילפתי ממנו קשת וחצים. סתם, כי רציתי. בקושי שמתי לב שעשיתי זאת עד שדמיאן העיר על כך. מיד לאחר כך תחבתי את הנעשה בתיק האוכף.
לאחר שזללנו את כל המטעמים הסרתי את הברדס והשתמשתי בו ככרית.
דמיאן התקרב לכיוני והצמיד את אפינו. הוא לחש לי:" תני לי להראות לך כמה אני אוהב אותך."
"דמיאן, סליחה. אני עדיין לא מוכנה לזה." הרגשתי חרטה, כאילו עשיתי דבר אסור שסירבתי לו.
קמתי וחבשתי את הברדס שוב, מטפסת על גבו של טיאדור.
"אתה בא?" שאלתי, כאילו שום דבר לא קרה.
"אני רק צריך לארוז את הבאלגן."
לאחר שקיפל את כל השמיכה וניקה את הפירורים, טיפס גם הוא על סוסו, אלכסנדר, ויצאנו בדהרה מהאזור.
לאחר שחזרנו לאחו. בטני התכווצה ודמעות אימו לפרוץ מעיני. לא רציתי לעזוב את טיאדור. וגם לא האמנתי ששהיתי ביער ולא ביקרתי פעם אחת בבקתתו של פיטר.
"נוכל לקחת את טיאדור לארווה שלך? קשה לי לנשוא את הפרדה ממנו."
"כן, אהובה. אין סיבה שלא."
"יופי. אוי דמיאן, שחכתי את המים שלי בהרים. אחזור לשם. טוב? תרכב ביינתים חזרה לארמון. אני הצטרף אליך אחר כך."
"לא, לא אנטוש אותך לבדך."
"זה בסדר, דמיאן. אני מכירה את היער. לא יאונה לי כל רע."
"טוב. אבל תזדרזי. אני לא רוצה שמשהו רע יקרה." הוא פנה בקצב איטי בחזרה לאמונו.
לא באמת שחכתי משהו. התכוונתי ללכת אל פיטר.