פלאמים שונים- פרק 7

"אני זאת אני." אמרה לו ליסיאנה, והמשיכה לצלות את הציפור. "אין שום דבר שאני יכולה לספר לך שיעניין אותך בנוגע אליי."
"מאיפה הגעת, ולמה את הולכת למעגל הפלאמים? אלפים צעירים לא מגיעים לשם בדרך כלל." הוא אמר. ברגע נשמעה חבטה. וואמפי זינק על ענף ופספס, ועכשיו הוא נתלה ביד אחת על ענף אחר.
"אני הולכת למעגל הפלאמים כי אני רוצה להתקבל לצבא האנושי. הם צריכים לוחמים." אמרה ליסיאנה.
"גם אני הולך לשם, ולמיטב ידיעתי הם לא מקבלים נשים, ווילפים, או בני גזע אחר חוץ מבני אדם ובני כלאיים." אמר אלנז' בנימה מפקפקת.
ליסיאנה הסמיקה. "הם לא צריכים לדעת שאני אלפית שעוסקת בווילף" היא אמרה.
"הם יגלו את זה." הוא אמר, וסקר אותה במבטו. אחר כך הוא נשען על גזע העץ.
"לא אכפת לי. אני החלטתי כבר." היא אמרה. נימת קולה רמזה שהשיחה הגיעה לקיצה, אבל כנראה שאלנז' לא חשב כך.
"למה את רוצה להצטרף לצבא?" הוא שאל. ליסיאנה לא ענתה. מבחינתה, השיחה הגיעה לסיומה.
הבשר הנצלה העלה ריח טוב, וואמפי צנח מהעץ היישר על ראשה עטוי הקסדה של ליסיאנה, ושניהם נפלו לאחור על העשב. "רוצה אוכל. אוכל טוב." אמר השדון בנימה ידענית, ואז לקח מידה של ליסיאנה את הציפור חתך ממנה חתיכה, וזרק אותה על ליסיאנה, שהייתה צריכה לתפוס את הבשר לפני שייפול וייעלם בעשב.
"האם אוכל לקבל גם קצת?" שאל אלנז'. הוא הושיט את ידו- יד מסוקסת וחזקה משנים של לחימה בחרב. ליסיאנה נהגה כמו וואמפי וזרקה עליו חתיכת בשר נכבדת. הוא תפס אותה בידו בתנועה קלילה ונגס בה. "מסירה טובה."
"תפיסה טובה" היא אמרה. אבן שטוחה הופיעה לידה, בקרחת שבעשב. היא הניחה עליה את שארית הבשר, ולקחה חתיכת בשר לעצמה. היא נגסה בה. הבשר היה עסיסי, ומילא את בטנה.
כשהיא גמרה, היא השעינה את גבה על אבן גדולה. עיניה החלו להיעצם מאליהן.
"את יודעת," קולו של אלנז' ניער אותה מהתרדמה שכמעט שקעה בה. "עדיין לא אמרת לי את השם שלך." הוא אמר.
"קוראים לי ליסיאנה." היא אמרה.
"ליסיאנה. אני לא יודע למה, אבל השם מצלצל לי מוכר." הוא אמר. קולו היה מהורהר.
"שם ליסיאנה מוכר! ליסיאנה אלף סולתון" צווח וואמפי מראש העץ, עליו הוא כבר טיפס שוב.
"מה?" שאלו ליסיאנה ואלנז' ביחד. אף אחד מהם לא הבין את כוונתו של השדון. ליסיאנה לא יכלה שלא לתהות, אם השדון טעה בפעם הראשונה.
"אלף סולתון! אלף סולתון! האלף האדום-שחור!" צווח השדון. דבריו לא גרמו לאף אחד משניהם להבין יותר טוב את מה שאמר קודם לכן.
"יש לך איזה מושג מה זה 'סולתון'?" שאל אלנז' את ליסיאנה. היא משכה בכתפיה, מבולבלת.
"יש סיכוי שהוא המציא את זה. לרבים מבין השדונים יש דמיון מאוד מפותח." אמר אלנז'.
"לא וואמפי. השדון הזה ממש חכם, וממה שראיתי, ראיית הנסתר חזקה אצלו, אפילו יחסית לשדון. אבל אני תוהה למה הוא התכוון. זה חייב להיות רציני." היא אמרה, מעבירה את אצבעה על הגולגולת הקבועה בקצה מטה. אלנז' סקר במבט מוזר את המטה.
"מאיפה השגת את המטה הזה?" הוא שאל.
"לא השגתי אותו, קיבלתי אותו. זה הדבר היחיד שנש…" היא הפסיקה לדבר. היא לא רצתה לגלות לו דבר על עברה. גם לא את המעט שידעה.
"הדבר היחיד שנשאר לך מהורייך." הוא השלים אותה. היא נעצה בו את אחד המבטים היותר רצחניים שלה.
"טוב, בסדר! לא נכנס לעניינים לי!" הוא אמר. "אבל המטה הזה הוא אינו מטה ווילפי רגיל." הוא אמר, שב ועוטה הבעה מעורערת.
"למה אתה מתכוון?" שאלה ליסיאנה בהפתעה. היא תמיד חשבה שכל המטות הווילפים נראים כך.
"אף פעם לא ראית מטה ווילפי רגיל, נכון?" הוא שאל.
"טוב… נכון. לא היו לי הרבה הזדמנויות לראות מטות ווילפיים. אני חושבת שאף פעם לא ממש פגשתי אלף שלם חוץ ממני, בטח שלא ווילף." היא אמרה, נבוכה מעט.
"בזמן האחרון האלפים נעשו יותר מתבודדים, נדיר למצוא את בני הפלאם הזה. אבל בכל מקרה, מה ווילפי רגיל עשוי עץ לבן שבקצהו האחד צומח פרח אחד ועלה אחד- זה חשוב. בקצה השני קבוע קריסטל או בדולח, והם כמעט תמיד יהיו בצבע ירוק בהיר." אמר אלנז'. נראה היה כי הוא ראה הרבה כאלה בחייו.
ליסיאנה סקרה את המטה שלה. הוא בהחלט לא התאים לתיאור של חצי- האלף.
"לא יודעת… יכול להיות שמה שתיארת לא הכרחי." היא אמרה.
"יכול להיות…" הוא מלמל, ושקע במחשבות. אחרי כמה דקות ליסיאנה שמה לב כי הוא נרדם, והחליטה לעשות כך גם.
יחד עם אור היום האחרון, חלפה גם הכרתה של ליסיאנה והיא שקעה בשינה עמוקה.