תעלומת היהלומים – חלק 2 מתוך 3

"ובכן, מה התוצאות?" שאלתי.
"בשלושת הבתים הם נמצאים. הם לא הגנבים," היא אמרה, "אם כך זה מוכרח להיות עורך הדין."
"לא כל כך מהר," אמרתי, "הבה לא נקפוץ מיד למסקנות. למה שלא קודם כל נערוך סיור בבית שלך ואז נבקר את עורך הדין."
"אם כך בוא איתי. נברר אם עורך הדין במשרד שלו," היא אמרה.
היא נטלה מחדש את הטלפון הנייד וחייגה מספר.
"את זוכרת את מספר הטלפון שלו בעל פה?" שאלתי, מרים גבה בהתפעלות.
"בוודאי," היא ענתה, מופתעת, "הרי נאלצתי להתקשר אליו הרבה פעמים."
היא דיברה לכמה זמן ואז ניתקה והחזירה לי את הטלפון הנייד שלי.
"הוא אמר שהוא במשרד שלו. אפשר לנסוע אליו ממש עכשיו," היא אמרה.
"ובכן, זה מה שנעשה," אמרתי.
קמתי ממקומי, וכך עשתה גם נונה.
היא יצאה מהדלת הראשית והלכה לכיוון המכונית.
"בוא, סע איתי," היא אמרה.
"להתראות, אמיליה," מסרתי לשותפתי.
"להתראות," היא ענתה.
הלכתי לעבר נונה שכבר התניעה את המכונית.
"כמה יהלומים היו לך?" שאלתי.
"שבעה," היא ענתה.
"וכולם נגנבו?"
"אכן."
"אם כך, האם הקופסא בהם שהו נגנבה גם היא?" שאלתי.
"לא," היא ענתה, "היהלומים נגנבו מתוכה. ללא הקופסא."
"כלומר שהגנב ידע על דבר הגניבה עוד מראש," הסקתי.
"ייתכן," היא ענתה.
היא עצרה את המכונית שלה לפני משרד עורכי דין.
היא החנתה את המכונית ושנינו חשנו לכניסה מפני הגשם.
היא נכנסה פנימה וניגבה את הנעליים שלה על שטיחון הכניסה.
שנינו נכנסו פנימה לחדר לבן מוארך עם תמונות שונות של חופי ים על הקירות. האישה לא התעכבה, ומיד הלכה לעבר שולחן כהה וגס שעמד שם.
מאחוריו ישב גבר מקריח עם מבט מהורהר לבוש בחליפה שחורה עם עניבה מפוספסת.
הוא הביט דרך מסך מחשב ותוך כדי רשם פרטים על דפים.
הבחנתי בכך שהוא שמאלי.
על השולחן שלו עמדה תווית זהובה שעליה נרשם 'ד"ר מקווד'.
"בוקר טוב, מר מקווד," אמרתי, "הרשה לי לשבח אותך על השכמת הקום שלך."
"האם אנחנו מכירים?" הוא שאל אותי, מבטו מחליק עלי ואז לבסוף גלש לעבר הגברת.
"גברת דאגלס," הוא אמר, "בוקר טוב לך."
"בוקר טוב," היא אמרה. "האם זה נכון שאתה ידעת על היהלומים שלי?"
"ובכן, כן," הוא ענה. "מה קרה? האם נגנבו?"
"כיצד ידעת כל כך מהר שהם נגנבו?" היא שאלה, "האם אתה הגנב."
"הו, לא, נונה, הבה לא נקפוץ למסקנות מהירות," התעקשתי.
"ומי אתה?" שאל אותי הבחור.
"שמי מלקולם ארגנטן," עניתי.
"ובכן, מה אתם עושים כאן?" שאל עורך הדין.
"יהלומיה של גברת דאגלס נגנבו," הסברתי, "היא טוענת שזה אתה."
"מידי בוקר אני בודקת את היהלומים של בעלי, לבדוק האם הם בקופסא, אך אתמול כאשר התעוררתי הם לא היו שם."
"ובכן, הם נגנבו," הסברתי את המובן מאליו.
"ואת מאשימה אותי? אני בכלל לא ידעתי היכן את מחביאה את היהלומים שלך," הוא אמר.
"אבל אתה כן ידעת שהם ישנם," היא ענתה.
"ובכן, לא גנבתי שום יהלום," התעקש עורך הדין.
"אני אשמח לסייר בבית," עניתי.
"אבל מה עם ד"ר מקווד?" שאלה נונה.
"ובכן, ישנה בראשי מחשבה, אך אינני בטוח כלל וכלל," הוא ענה, "לדעתי אני סבור שבבית ישנה הראייה שתפליל סופית את הגנב שלנו."
"ובכן, אבוא איתכם," אמר מר מקווד, "העבודות שלי סובלות דיחוי."
"נפלא," עניתי.
מר מקווד העדיף לנהוג במכוניתו שלו בשעה שאני וגברת דאגלס נסענו במכוניתהּ.
"עליי לדעת עוד פרטים," אמרתי.
"כן?" היא שאלה.
"האם היה לך ביטוח על היהלומים?" שאלתי.
"לא," היא ענתה, "לא רציתי שידעו שיש לי אותם, אתה מבין, הם קשורים אלי סנטימנטלית."
"אני מבין," עניתי.
הגענו לביתה של הגברת.