פלאמים שונים- פרק 6

"תעזבו מיד את האלפית!"
היא פקחה את עיניה, מופתעת. לשמאלה הופיעה דמות גבוהה ומוצקה עטוית ברדס.
"מי אתה שתגיד לנו מה לעשות?" צחק אחד מהם.
"אני, בניגוד אליכם, לא טיפש, ולכן לא אומר לכם את שמי. אבל אני כן אומר לכם; עיזבו את האלפית."
"שכח מזה." אמר אחד מהשניים שמהם החל כל הסיפור, והטיל לעברו את סכינו. השני החל לקרב את סכינו אל צווארה של ליסיאנה.
כשהיא עצמה שנית את עיניה, היא שמעה קול מתכתי, כמו של חרב הנשלפת מנדן, וקולות מאבק. אחרי כשנייה היא הרגישה שבני האנוש שאחזו בה משחררים את אחיזתם, והיא פקחה את עיניה. סביבה עמד מעגל של בני אנוש מעולפים. הדמות בברדס השיבה את חרבה לנדן.
"יש לך תזמון טוב. עוד כמה דקות והייתי מתה." היא אמרה, והלכה לעזור לוואמפי, ההמום מעט, לקום על רגליו.
"מה לגבי תודה?" הוא שאל. או לפחות, ליסיאנה הניחה שזה "הוא", לפי הקול.
"כן, גם זה. מי אתה?" היא שאלה. הוא הוריד את ברדסו.
"אני אלנז'." הוא אמר. היה לו שיער בלונדיני ארוך שנאסף בקוקו, זקנקן בלונדיני על סנטרו ועיניים כחולות בהירות, צוחקות. אוזניו היו מחודדות, אבל יותר קצרות ועבות מאוזניים של אלפים. חצי אלף.
"מה אתה עושה כאן?" היא המשיכה לשאול.
"יש לך הרבה שאלות, את יודעת? אני בדרך למעגל הפלאמים, ואני מנחש שגם את. ולא קשה לראות שאת ווילפית. למה לא נלחמת בהם בעזרת קסמים?" שאל אלנז'.
"כי… כי הם לקחו את המטה שלי" אמרה ליסיאנה, מסמיקה. היא לא עומדת לגלות לכל זר נחמד שהיא תפגוש על אם הדרך שהיא לא יכולה להפעיל קסמים באור.
"מה שתגידי. ראיתי הרבה מהצד לפני שהספקתי להגיע. אני מבין שתכננת להישאר כאן ללילה?" הוא אמר.
"טוב… כן. עד שבני האנוש באו." היא העבירה מבט על בני האנוש מחוסרי ההכרה.
"בואי נמשיך. הם גם יתעוררו, את יודעת." הוא אמר, ובעט באחד מהם בקצה מגפו.
"צודק… ואני די מעדיפה לא להיות כאן כשהם יתעוררו. הם גם ככה לא מתים עליי." היא אמרה. "וואמפי, קדימה." היא קראה לשדון. הוא זינק על רגליו בעקבותיה ובעקבות אלנז'.
"אנחנו כבר קרובים?" שאלה ליסיאנה את אלנז'.לפני כמה שעות היא איבדה את המפה, ואומנם היא לא איבדה את דרכה, אבל לא היה לה מושג עוד כמה זמן ייקח עד שהיא תגיע לעמק השחור.
"אנחנו כבר בשולי העמק השחור, את יודעת. רק עוד יום הליכה עד למעגל הפלאמים." אמר אלנז'. "שימי את הקסדה" הוא אמר, וזרק לה את הקסדה. רק אז היא הבחינה שאחד מבני האנוש הסיר אותה מראשה וזרק אותה.
"אממ… תודה." היא אמרה, וחבשה אותה מהר, כך שתסתיר את שיערה ואת אוזניה.
כעבור דקות אחדות הם יצאו מבין העצים. ליסיאנה הרגישה אכזבה עמוקה על העזיבה של היער.
מולם נפרש, כמו עד אינסוף, העמק השחור, עשביו גבוהים ושחורים. הרחק מולם היו הרים לבנים, ניגוד מושלם לעמק השחור, ובמרכז העמק עמדה עיר עצומה. היא הייתה בנויה בצורת בניינים מסודרים במעגל שהוקפו בחומה, כל בניין מאפיין במדויק את הפלאם שלו, וכל בניין שונה מקודמו. איכשהו, כל הבניינים הסתדרו יחדיו בהרמוניה מושלמת, על רקע חומת האבן הבהירה עם הצריחים המחודדים. ליד כל בניין היה צריח, סגנונו תואם את סגנון הבניין. המראה היה יפהפה על הרקע השחור- לבן של העשב וההרים. ליסיאנה עמדה לצד העצים כמה דקות עד שיכלה שוב לזוז. המראה היה מדהים בעיניה.
"את באה, אלפית?" שאל אלנז'. ליסיאנה ניערה את ראשה. "כן, אני באה. פשוט…" היא מלמלה.
"פעם ראשונה כאן?" הוא שאל, וצחק.
"טוב… כן." היא אמרה, וזקפה את סנטרה לעברו. הוא עצבן אותה, עם ההתנשאות שלו.
הם המשיכו ללכת, וואמפי רץ לפניהם, צולל בעשב השחור הגבוה ומופיע מדי פעם, צווח בצחוק, כשעל ראשו ערימת עשבים או שבידו חרק או אבן מעניינת שמצא.
"זה יותר רחוק ממה שזה נראה. עדיף שנעצור ללילה ליד אחד העצים." אמר אלנז'. פה ושם, בעשב, היו עצים בודדים, נמוכים אבל עם ענפים ארוכים. צבעם היה שחור, כמו העשב. המקום היה נראה אפל ומאיים, אילולא שילוב הצבע השחור עם צבע ההרים והשמיים.
הם נעצרו ליד אחד העצים, עץ גדול יותר מהאחרים, והתיישבו על הקרקע. טוב, חוץ מוואמפי- השדון חסר המנוח פנה לטפס על העץ.
היא שרקה, וציפור לבנה גדולה נחתה על כתפה. ליסיאנה הניחה את ידה על ראש הציפור, מלמלה משהו, והציפור צנחה, מתה.
"יש לנו ארוחת ערב." היא אמרה. העשב קמל בעיגול מושלם מולם, ובאמצע ניצתה אש. ליסיאנה הורידה את ידה מהמטה.
"מצוין. אני רעב. כבר כמה זמן לא מצאתי לי מה לאכול. אבל יש דבר יותר חשוב עכשיו." אמר אלנז'.
"והוא?" היא אמרה מעבר לכתפה, כי הייתה עסוקה בצליית הציפור, אותה כבר ניקתה מנוצותיה, על המדורה.
"אנחנו צריכים כמה בירורים. ואולי גם היכרויות." הוא אמר, ובאור היום ההולך ונעלם, הוא נראה פחות ידידותי מהאדם שהציל אותה מפני הסוחרים. הוא נראה מסתורי, וקטלני.
"מי את, אלפית אדומה?"