פלאמים שונים- פרק 5

כמו יום קודם, היא התעוררה לבוקר בהיר, והכול סביבה נצבע בגוונים של זהב וירוק. היא החלה להתרגל כבר ליערות בבוקר, והחליטה שאם יתאפשר לה אי פעם היא תשוב ותגור בהם.
היא סרקה את הקרקע סבבה, עדיין מטושטשת מהשינה, וחיפשה את המחילה של וואמפי. אחרי דקה היא מצאה אותה, ואז התגלגלה אל מקום מוצל, כדי שהשמש לא תאיר עליה, וגרמה לאדמה לירוק את השדון החוצה על מצע עלים. הוא לא נראה מרוצה במיוחד, לפי הבלוטים שזרק עליה וה"ליסיאנה רע" שזעק עם כל בלוט שצלף בראשה. היא לא הבינה מאיפה הוא הביא כל כך הרבה בלוטים.
"בסדר, בסדר! ליסיאנה רע! ליסיאנה רע! אני מתנצלת, בסדר?" היא אמרה, מתכופפת תחת ההתקפה הבלתי נלאית של השדון. "ליסיאנה אמרה סליחה?" הוא שאל. "כן, ליסיאנה אמרה סליחה. אתה סולח?" היא שאלה, והורידה את ידה, בה השתמשה כמגן מפני הבלוטים. בתגובה לכך חטפה באפה בלוט מכוון בצורה מרשימה. "וואמפי!" היא מחתה. "מה? בלוט אחרון." הוא אמר, ועטה על פניו את המבט התמים שהוא ידע שליסיאנה לא יכולה לעמוד בפניו. היא צחקה. "טוב, בוא. סגרת איתי כבר את החשבון, עכשיו צריך להמשיך ללכת. אני רוצה להגיע למעגל הפלאמים כמה שיותר מהר." היא אמרה, קשרה לחגורתה את החרב שהניחה לצידה ואחזה במטה שלה. וואמפי הבריש את בגדיו בידו והתנער מאפר. הוא היה לבוש בבגדים עשויים צמחים, כדרכם של השדונים.
היא הביטה לאחור, ואז בתנועת יד טשטשה את עקבות הרגליים בעפר ובעלים, כדי שאף אחד לא ידע שהם היו כאן.
וכך יצאו האלפית והשדון לדרך.
המסע של השניים באותו יום התנהל ללא תקלות, מלבד אחת- וואמפי נכנס לתוך שיח, הסתבך בו, וסיבך גם את ליסיאנה כשזו ניסתה לחלץ אותו מבלי להשתמש בקסמיה (זה היה באזור מואר). לבסוף השמש התכסתה על ידי ענן, ושניהם נחלצו. מאז ליסיאנה הרחיקה אותו משיחים.
מאז תקרית השיח, שום דבר לא קרה, עד הערב.
"אתה לא חושב שהיום הזה היה שקט בגלל שמשהו רע הולך לקרות, נכון?" שאלה ליסיאנה את וואמפי. היא הייתה צריכה לחזור על השאלה. הוא היה עסוק ברדיפה אחרי חיפושית. "לא יודע. אי אפשר לראות." אמר השדון, התנפל על סלע, ויצא בידיים ריקות. החיפושית התעופפה לה הרחק, מתרוממת לעבר השמיים. השדון נראה מאוכזב. הוא אהב את החיפושית הצבעונית שמצא.
"אני מבינה שתשובה הגיונית אני לא אוציא ממך כבר," אמרה ליסיאנה ברוגז, והדליקה מדורה. היא החליטה לא להמשיך להתקדם עוד באותו יום, כי הייתה לה תחושת בטן ממש רעה בקשר לזה. לפעמים אנשים היו מייחסים לאלפים יכולת נבואית, אבל בדרך כלל היו אלה האנשים באף פעם לא ראו אלפים באמת, ואת כל הידע שלהם על בני הפלאם הם שאבו מהשירים והסיפורים הרבים. הדבר הכי קרוב ליכולת נבואית שהייתה להם היו תחושות ואינסטינקטים.
"אתה יכול לעזור לי? תביא בבקשה כמה זרדים בשביל המדורה. אני בינתיים אנסה לתפוס משהו לאכול." היא קראה לוואמפי. הוא היה עסוק כעת במרדף אחר חיפושית שתאמה לחיפושית הקודמת.
"בסדר. אוסף זרדים. גם בלוטים?" הוא שאל, והרים בכף רגלו היחפה זרד סמוך.
"לא!"
"נו, טוב."
לשדון הזה יש איזה עניין לא מוגדר עם בלוטים, חשבה ליסיאנה, ואז נענעה בראשה וטיפסה על עץ. הם עשו רעש כשהגיעו והבריחו את רוב הציפורים, אבל היא קיוותה שלפחות סנאים היא תצליח למצוא.
היא הבינה שמשהו לא בסדר כשהיא לא שמעה את צחוקו הבלתי פוסק של וואמפי.
בזינוק חינני היא ירדה מהעץ, כדי לראות חבורה גדולה של בני אדם אוחזים בשדון, וסכין מכוונת לצווארו. לא היה קשה לזהות בראש החבורה את שני הסוחרים מהפונדק.
"זוכרת אותנו, וואפית אדומה? אמרנו לך שנחזור. ושהפעם לא יהיה לך סיכוי." אמר אחד מהשניים, והאחרים צחקו כמו מטומטמים, כאילו המילה "וואפית" היא הדבר הכי מצחיק שקיים. פעם סיפרו לה שבמעגל הפלאמים ובעמק השחור יש בני אנוש אציליים וחכמים, שבשיתוף פעולה עם בני פלאמים בכירים עוסקים בשמירה על השלום בין כל הפלאמים.
היא לא הצליחה למצוא קשר בין החבורה שמולה לבין הסיפורים.
"עזבו את השדון. הוא לא עשה לכם כלום." היא אמרה, וברגע שאמרה זאת הבינה כמה מטופש היא נשמעת.
"למה לנו? אנחנו הרי צריכים קלף מיקוח, לא כך, וואפית?" הוא אמר, והרים את וואמפי באוויר. השדון צייץ בקול חנוק.
"אתם יודעים, איום על החלשים הופך אתכם רק לטפשים מגודלים. אתם רוצים אותי. בואו אליי. עזבו אותו בשקט." היא אמרה, תפסה את המטה, והתכוננה לתקוף. הלב שלה פעם במהירות מטורפת. צעד אחד שגוי, והאחריות על מותו של וואמפי תכביד על ליבה לנצח. ואלפים חיים הרבה שנים.
בדיוק כשהיא התכוונה לתקוף, השמש יצאה מאחורי העננים והאירה את קרחת היער. היא הייתה חסרת אונים.
כמובן שזה הרגע שבו הסוחרים החליטו לתקוף. שניים מהם, המגודלים והשריריים ביותר, תפסו אותה בזרועותיה כדי שלא תברח. אחד מהם לקח ממנה את המטה והחרב. היא נאבקה בהם, בעטה באחד מהם ונשכה את זרועו של השני, אבל הם לא שמו לב לכך, חוץ מבעיטה מרושעת אחת שכוונה לצלעותיה מאחד מהם. אז התקרבו האיש מתקופת האבן וחברו, בידיהם סכינים מרושעים למראה. היא עצמה את עיניה.