הם מתו (שם זמני) – פרק 1

"מצטערת אטיאה, הם מתו." אמר הנער זהוב השיער לנערה שעמדה לצידו, שיערה השחור משתלב בצבע חולצתו השחורה, כמעט לא נראה.
"אטיאה, תגידי משהו." הוא אמר, ממלמל, תוהה עם אטיאה שמעה לו צליל אחד.
היא בכתה, ראשה נח על חזהו והדמעות זולגות מעיניה, בלי צליל, בלי אף צרחה דקיקה או בכי בקול. רק דמעות יורדות על חזהו מעיניה, וקולה בוגד בה. פיה נע, כאילו מנסה לבכות בקול, אך לא היה שם קול. היא הייתה שונה מאחרים, הייתה לה דרך שונה לדבר.
הוא לא ידע כבר מה לעשות עם אטיאה, הוא הניח את ידיו על גבה וחיבק אותה. הוא אהב אותה ,ותמיד יאהב. אבל המצפון שלו לא אפשר לו לנוח. המצפון היה חזק מדי. אטיאה ידעה שהוא לא היה סימפטי לחלוטין, אבל היא לא התייחסה לזה. היא אהבה אותו יותר מדי.
"אטיאה." הוא מנלמל, מרחיק בעזרת זרועותיו החזקות את הנערה הבוכיה. הוא הרחיק אותה מגופו, כאילו חושש שעוד רגע יפרוץ בבכי יחד עם הנערה.
"אטיאה, חמודה, בבקשה, תעני לי!" הוא אמר, קולו נשמע מלא דמעות, עם כי עיניו היו יבשות, כמעט לא ייתכן שהז מה שהיהי.
איטאה הביטה בפניו היבשות, עיניה מנסות לסלק את הדמעות הטורדניות שאיימו להציף שוב את חולצתו הרטובה כבר של הנער.
קולה היה צרוד כתמיד, ורובטי משהו, גם כן כתמיד. "הוא היה היחיד שהייתה לו אפשרות לעזור לי, והוא מת." היא התחילה , הקול הרובטוי הצרוד ממילא רק הפך מקוטע יותר. הדמעות תמיד הפריעו למכשיר לעבוד. "וגם אמא, למה היא הייתה חייבת לעזוב ללו סאנג'לס, אפילו רק לחודש, ואז לפגוש את הדוקטור שלי? ואז לחזור איתו?" היא שאלה בקול המקוטע, השברירי, את הנער.
"אני לא יודע, חמודה." הוא ניגב את הדמעות מעיניה. "אני אמצע לך מישהו שיעזור לך, הבטחה שלי זו הבטחה לתמיד, נכון חמודה?" שאל אותה, לא מצפה לתשובה. הוא נזכר באותם הרגעים לפני שנים שהם היו ילדים קטנים, בני 10 ו12, היא והוא. הוא זכר עדיין את הקול הגבוה שלה, גבוה כמעט בצורה לא אפשרית שר שירים לציפורים שיבואו, או שר בצרפתית על ילדים בוכים. הוא זכר במדויק את מילות השיר ששר כאשר צפור המוות, כך נראה במיניסוטה השמיעה את השריקה החדה שלה, קוטעת את קו המחשבה של אטיאה ומשאירה אותה דוממת לרגעים מספר. הקול שלה השתנה מאז, רובוט בתוך הגוף שלה. לא יותר.
הוא התחיל לשיר את השיר, הוא שנא לעשות את זה ; למעשה הוא לעולם לא עשה את זה מאז הפעם הראשונה, כשהיא שכבה בבית החולים ושיחקה במכשיר הקטן שנתנו לה, הקול שלה לעתיד. הוא זכר את מילות השיר כאילו היה זה שמו, או שמה של אטיאה.
"ילדי הקרח, בערבים שרים,
לא ישמחו לעולם, לא יאמי-" קולו נקטע, כאשר הוא בגד בו. הצליל לא היה דומה לצליל ציפור המוות, אך היה קרוב מספיק בשביל שאטיאה תשתנק בבהלה.
"זה היה עורבני, אטיאה יקירתי." ניסה להרגיע את הנערה, שהשתנקה שוב בלי צלילים והורידה את ראשה.
הבכי לא נפסק, אבל היה לא המעט זמן לעשות את מה שתכנן לעשות. "אטיאה, תספיקי מיד. אני אמצא חל מישהו. זוכרת את אנה?" הוא שאל אותה, נוקב בזהירות בשם, טועם אותו על קצה הלשון ומבין כי אין דרך אחרת. "אני בטוחה שהיא תוכל לעזור, היא עברה משהו ממש דומה, והיא עדיין שרה." אמר לה, וראה איך הדמעות רק זולגות חזק יותר.
"שלא תזכיר את שמה!" יהא צעקה, קולה מוגבר בעזרת התדרים במוחה.
"שלא תעשה את זה! אל תזכיר לי את א- אל תזכיר לי את המפלצת הזו!" היא צעקה.