כאן בשבילך – פרק 35

התיישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול,
"יחסית לאנשים שאין להם כסף כרגע, המלון הזה די נראה לי יקר" צחק
"אני יודעת.." צחקתי
"מאיפה השגת את הכסף?"
"מהבית.." הוא בהה בי בתהייה "ומהשכנים.." גמגמתי
"מהשכנים?"
"הלוותי.." הנהנתי לעצמי "הם יגלו את זה, שאני אחזיר להם את הכסף" חייכתי
"ארבל" אמר בנימה רציני
"מה רצית שאני אעשה?"
"לא הייתי צריכה לגנוב"
"לא גנבתי, השאלתי ואני גם ספרתי אותו כדי שאני אדע כמה נצטרך להחזיר" כעסתי עליו "ואל תקרא לי גנבת"
"לא קראתי לך גנבת" הסטתי את המבט ממנו, הוא קם מהכיסא וניגש אלי "אני מצטער"
"אני יודעת שזה לא היה בסדר.." הדמעות הופיעו "אבל הייתי חייבת, ידעתי שאנחנו נצטרך את זה, ואני גם אחזיר להם את זה"
"אני יודע נסיכה, אני מצטער.." וניגב את הדמעות מעיניי
"אני רגישה מידי לפעמים, אז.." הצבעתי על העיניים הדומעות
"אני יודע" צחק "גם אני יותר מידי.." הוא לא ידע איך להתאר את עצמו "את יודעת כזה.." לקח לו זמן "לא בסדר, לא כל כך נחמד.." עשה פרצוץ חושב וצחק, הוא נישק אותי, ואז התחלתי לחשוב איך אנחנו נראים ממבט אחר, הוא יושב על הריצפה, אני על הכיסא ואנחנו מתנשקים, התחלתי לצחוק והוא איתי,
אחרי האוכל עלינו בחזרה לחדר, דניאל עמד במרכז החדר, חיבקתי אותו, הוא הוריד את הפאה שלו ושלי,
"אני מעדיף אותך ככה" החזיר את ראשי בשני ידיו וקירב לנשיקה
"גם אני מעדיפה אותך ככה"
"תבטיחי לי שתמיד תיהיה שלי" מבטו היה רציני
"אני כבר שלך.."
"אני לא אתן לך ללכת, גם אם תרצי"
"אני לא רוצה ללכת"
"אני אוהב אותך כל כך, יותר מכל דבר בעולם הזה"הוא שם את המצח שלו על שלי "יותר מאת עצמי, אני האעשה הכל בשבילך" חיבקתי אותו
"אני אוהבת אותך דניאל דובנברג"
"אני אוהב אותך ארבל דובנברג" חייכתי
הטלוייזיה הייתה פתוחה והשיר של אלכס קלייר, קרוליין, התנגן ברקע, הוא שם את ידו על מותניי התחלנו לרקוד סלואו, כהשיר הסתיים התחבקנו במשך רבע שעה, "אתה יכול לעזור לי להירדם?" הוא חייך והרים אותי עליו, שני רגלי היו סביבו, הוא ליטף את ראשי עד שנרדמתי, כשהייתי כבר חצי רדומה, עם עיניים עצומות, יכולתי להרגיש איך הוא מניח אותי בעדינות על המיטה ומוריד את נעליי, ומכסה אותי בסמיכה, הוא נתן לי נשיקה על המצח, פקחתי את עיניי חייכתי,
"לילה טוב"
"לילה טוב" נתתי לו נישקה על הלחי, ונרדמתי

התעוררנו בבוקר מחובקים,
"אנחנו צריכים לזוז" הסתובבתי אליו
"יש עוד אנשים מעורבים בזה, זה לא רק רונלד וריין וזה גם אותו בחור שהזריק לך את הדבר הזה, ואולי אפילו יש עוד אנשים שאנחנו אפילו לא יודעים עליהם, אנשים לא יודעים שנעלמנו.."
"חייב להיות משהו שיודע שנעלמנו.. המשפחה שלך.."
"לא נראה לי הם מתקשרים אחת לכמה זמן"
"מיה.. היא חייבת להשים לב שחבר שלה נעלם"
"וכל המשפחה איתו"
"אנחנו צריכים להתקשר אליה בתקווה שרונלד לא פגע גם בה"
"אני מקווה.."
דניאל הרים את הטלפון שבמלון וחייג למודיעין לחפש את המספר, אחרי שעה של בירורים הוא מצא אותו, והיתקשר "היא לא עונה"
"אולי כי היא לא יודעת שזה אנחנו"
"יכול להיות" שמענו את הטלפון מצלצל
דניאל הרים אותו, זאת הייתה היא, דניאל דיבר איתה, הוא סיים והתחיל להסביר לי על מה הייתה השיחה,
"היא חשבה שאנחנו בחופשה, היא ניסתה ליצור איתו קשר ובאחד במקרים הוא ענה לה ואמר שהכל בסדר, היא אמרה שהיא תעזור לנו"
"אתה סומך עליה"
"אני מכיר אותה הרבה זמן.. היא תבוא לפה היום בערב"
השעות עברו לאט, רציתי שכל הסיוט הזה יגמר כמה שיותר מהר, בסביבות הצהריים דניאל הלך לקחת משהו לאכול מהלובי, כששמעתי את הדפיקה בדלת נבהלתי לרגע, וקמתי לפתוח אותה,
הלכתי אחורה "ריין?.." הוא חסם את פי "אנחנו הולכים מפה"