נסיכים ומלאכים-פרק 14

לילה גשום.
קת'רין וסורין שכבו במיטה אוחזים זה בזו.
סורין ליטף את ראשה של קת'רין כשהיא אוחזת בכף ידו ומנשקת אותה.
"אני אוהבת אותך.."היא אמרה בפניו.
בעוד מחשבותיו של סורין נדדו רחוק,בעודו אוחז בה.
"מתוקה שלי.."אמר כשהיא מבחינה במבט בעיניו.
"איפו אתה?"שאלה אותו.
"אני פה.איתך.."אמר מביט בעיניה.
"פיזית.אבל,הראש שלך במקום אחר.."ענתה.
"אני דואג לדמיאן."אמר סורין,"הוא נראה שבור לגמרי.טוב,אני לא מאשים אותו.הייתי מרגיש אותו דבר אם הייתי במצבו."
הרגישות שלו לסובב אותו וחבריו,נגעה כל כך לליבה וכבשה אותה שוב ושוב.
"אתה יודע?..ככל שאני מכירה אותך,אני מתאהבת בך שוב ושוב עמוק יותר.."אמרה.
בעוד דמיאן,מסתגר בחדרו.
הוא ישב ליד שולחן הכתיבה שלו.מנסה לכתוב מכתב לקת'רין.
אך הנוצה רטטה בידיו והדיו טיפטף.הוא הפיל הכל בעצבים אל הרצפה וקם מכיסאו.
כשלאחר מיכן הפך את השולחן.ופרץ בבכי של טירוף נפש.
"למה????"הוא קרא,ונשכב במיטה המפוארת שלו.
כשהוא חושב על קת'רין.הוא אהב אותה,אך היא לא השיבה לו אהבה ושברה את ליבו.
עוד יומיים הוא יצא אל הקרב.
יומיים לפני הכתרתו,למלך.
מחשבות מצמררות עברו בראשו.
לילה,סורין וקת'רין ישנו חובקים זה את זו.
כשלפתע,נעור סורין בבהלה.
הוא לבש חלוק ויצא החוצה.הכל בחוץ היה עדיין לח מהגשם שירד לפני כן.
"מה קרה?"קמה קת'רין אחריו.
"כלום.."ענה,"חיזרי לישון.אני בסדר."
"אתה ניסער.מה קרה?"שאלה שוב.
"מתוקה שלי.."נגע בפניה,"אל תדאיגי את עצמך.אני בסדר."
"היה לך חלום רע."הבינה.
"כן."ענה,"אני אחזור למיטה עוד מעט.אין לך מה לדאוג."
בעוד סורין עדיין מבוהל ממה שראה.
היה לו סיוט נבואי.הוא ראה תהלוכה בעיר.יותר נכון,הלוויה.
אבירים נושאים ארון מתים,שחלקו העליון עשוי זכוכית.כשהתקרב,הוא ראה את דמיאן,שוכב בתוך ארון המתים,כשפצע,פעור בחזה שלו.והפצע מתחיל לדמם..ואז,הוא התעורר.
סורין,לא ידע לפרש חלומות,אך ידע כי משהו עומד לקרות.משהו נורא ואיום.ביום שלאחר מיכן,דמיאן שכב במיטתו.הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב על קת'רין.הוא מאוהב בה נואשות,אך היא בחרה בחברו.המשרתת שנכנסה לחדרו,הניחה מגש עם ארוחת הבוקר.דמיאן אפילו לא הביט באוכל.היא נכנסה שוב בצהריים עם עוד מגש.
"מדוע אתה לא אוכל,הוד מעלתך?"שאלה אותו
"אני לא רעב,אגנס."הוא אמר.
"אתה חייב לאכול,אדוני."אמרה בפניו.
"אני לא מרגיש כל כך טוב.."ענה דמיאן.
"אתה חולה?..מה כואב לך?"שאלה,כשהוא מניח את ידה על החזה שלו.
"הלב."ענה,כהיא חשה בפעימות ליבו הנמרצות," את מרגישה את זה,אגנס?הלב שלי כואב."
"אקרא לרופא."ענתה המשרתת.
"אין צורך.מה תאמרי לו? שהלב שלי נשבר בקרבי?"שאל,נאנח.
"האם אוכל לעזור?"שאלה.
"לא,"ענה,"אינך יכולה לעזור.רק הניחי לי,בבקשה."
אגנס המודאגת,ניגשה להוריו של הנסיך הצעיר.היא הכירה אותו מהיום שנולד והייתה עבורו כמו אימא שניה.
"מה קרה,אגנס?את נראת נסערת.."אמרה אימו של דמיאן בראותה את המבט בעיניה של אגנס.
"זה הנסיך הצעיר,הוד מעלתך.אני דואגת לו.הוא לא אוכל."אמרה אגנס.
"לא אוכל?..אוליי הוא חולה?,מה יש לו?"שאלה המלכה.
"איני רופאה,גבירתי..אך,אני חוששת כי הוא סובל משברון לב.אמרה אגנס,"הוא מדוכא."
דמיאן לא יכול היה לישון מרוב מחשבות.
הוא ישב מול שולחן הכתיבה שלו מוציא מין המגרה קופסה ובה פיגיון חד,כשמחשבות סוערות חולפות בראשו ללא הרף.הוא הביט בפיגיון,נוגע בו באצבעותיו.מה עבר בראשו?.מחשבות אובדניות ,או מחשבות של רוצח מטורף מאהבה?האם ליטול את חייו הוא זומם? או שמא הוא הולך לרצוח את סורין וקת'רין?
"סילחי לי קת'רין,"הוא אמר בעוד דמעות זולגות מעיניו כשהוא נשכב על מיטתו.בולע רוק,אחז את הפיגיון בידו.