איליין בלו- פרק ט': המדריך השלם לגנטאר המתחיל

"איליין? איליין!" התעוררתי. 6 נשים הנראות כמו ארין נעמדו לפניי צעקו בשמי וחזרו להיות
אחת מול עיניי. "סוף-סוף! צריך 6 כמוני כדי להעיר אותך" ארין צחקה.
שפשפתי את עיניי ומלמלתי.
"קדימה! מתחילים באימון. תתלבשי" הגישה לי בגדים. קמתי באטיות כדי לא ליפול, התארגנתי והתלבשתי. אלה היו בגדים ליוגה, אף פעם לא אהבתי את זה, אני לא כזו גמישה.
"אז מאיפה מתחילים?" שאלתי.
"מההתחלה. שבי פה" ארין הצביעה על גזע עץ ששכב בסביבה.
"בישיבה מזרחית" ארין הוסיפה, ובכל כוחי עשיתי כך. "אני רוצה שתעצמי את העיניים שלך ותתרכזי. תנקי את הראש ותתמקדי בכוח שטמון בתוכך, תרגישי אותו עובר בגופך, זורם בעורקייך".
התרכזתי, עצמתי את עיניי והתמקדתי בכוח. הרגשתי שידיי מתחממות, לבי הפועם מיהר.
"עכשיו אני רוצה שתפקחי את עינייך, תראי למה את מסוגלת. פקחתי את עיניי ונדהמתי. אני ריחפתי, מעל האדמה, אין כלום סביבי חוץ מאוויר וידיי מאירות במעין צבע כתום-אדמדם. "איך אני יורדת?".
"תחשבי על זה. התקשורת של קהילת הגנטארים מתרחשת בעזרת מחשבה. אנחנו יכולים לקלוט שיחות רחוקות ותמונות של אנשים אהובים. כל מה שצריך לעשות זה לחשוב".
התרכזתי, חשבתי אך ורק על לרדת לאדמה וכך היה.
"וואו, וואו!" אמרתי.
המשכנו להתאמן, התאמנו במשך ימים, שבועות, וכל יום גיליתי משהו חדש על עצמי.
גיליתי שאני יכולה לקרוא מחשבות, לנהל שיחה בלי מילים ולרחף כמובן, והרבה יותר. אף פעם לא חשבתי שאני כזו, שאני אצליח לעשות דברים כאלו מדהימים.
"מוזר" ארין אמרה, הרהרה בספר הירוק לאור מדורת-הלילה.
"מה מוזר?".
"אין שום רישום פה על גנטאר, לא של המושג ולא על קהילתנו".
"תביאי לי את זה" אמרתי, לוקחת את הספר ומדפדפת "באמת אין פה כלום". כמה דקות של שתיקה השתררו.
"ארין, למה אנחנו לא הולכות הביתה?" שאלתי.
"כי הם ימצאו אותנו שם, הם בטח מחכים לנו שם עכשיו" כיסתה אותי בעוד שמיכה.

אור הזריחה העיר אותי ביום למחרת, היער היה לח כמו בכל פעם שהתעוררתי בו. מוזר, רק עכשיו אני נזכרת בשרשרת שלי, הלכתי לחפש אותה. "איליין? ידעתי שאני אמצא אותך פה" נשמע קול מאחורי. הסתובבתי. "סקאי?" ראיתי אותה, מחייכת.
"היי" היא ענתה לי.
"מה את עושה פה?".
"הבנתי שאתם הלכתם. אחרי שהלכתם ראיתי את הגופה של ארין, הבנתי שאת לא תרצחי את אחותך וטובי לא יעשה דבר כזה, הבנתי מי עשה את זה" היא אמרה.
"הדוד שלך, הדוד "האוהב והחם" שלך. גרם לי לאבד תקווה".
"אני יודעת, גם אני ברחתי. הבנתי מה הוא עושה, הבנתי את ה"עבודה שלו", העסקים" היא הרהרה במחשבות.
"אז איך ידעת שאני אהיה פה?" שאלתי במהירות.
"פשוט ידעתי, חשבתי עלייך ופתאום תמונה קפצה לראשי, תמונה של היער" היא אמרה, קמט על מצחה התגלה.
ידעתי, פשוט ידעתי, סקאי היא גם גנטאר.
"יש מישהו, מישהי, שאני רוצה שתכירי" אמרתי. אסטריס תיתן הכל כדי לראות את בתה שוב.
"אוקיי" הלכנו.
"אסטריס, תכירי את סקאי. סקאי? תכירי את אסטריס, אימא שלך" אמרתי, מתרגשת לשמוע את התגובה שלה.
"סקאי! את בחיים! לא פגעו בך" אסטריס חיבקה אותה חזק והזילה דמעה.
"אימא? זו את?" סקאי חיבקה חזרה.
"כן! כן! זו אני, הלס כלא אותי כל השנים האלו הרחק ממך".
"למה?".
"אני לא יודעת!" היא אמרה, מחזקת את חיבוקה.
סקאי הסתכלה עליה, מלטפת את פניה של אסטריס:" את אמיתית" היא אמרה, מחייכת.
"אני אמיתית, כן. והפעם אני לא עוזבת, אף פעם!" אסטריס נישקה את סקאי וחייכה.
"אימא!" סקאי חיבקה אותה שוב. שתיהן בכו, אפילו אני וארין בכינו והתחבקנו.
זה היה הרגע הכי מרגש שראיתי מימיי.
"איפה טובי?" סקאי לפתע שאלה, לא הייתה לי תשובה. חשבתי עליו.
טובי.
טובי.
טובי.
תמונה באה לראשי- הוא שכב ללא תזוזה על הרצפה, דמעה זלגה מעיניו, על הקיר שלידו
היה כתוב את שמי, חרוט שוב ושוב. עמדתי, לקחתי את תיקי והלכתי.
"הבנתי" סקאי אמרה, "אני באה איתך".
"גם אני" אמרה אסטריס.
"ואל תחשבי על ללכת בלעדיי" ארין הוסיפה.
הלכנו ארבעתנו, פשוט הלכנו, אל תוך החשכה. לא ידעתי לאן אני מובילה את כולם, דבר אחד
ידעתי, אני הולכת לשחרר אותו בכל מחיר. את טובי אני חייבת, זה הוא או כלום! את זה אני יודעת.