הג'ייקי של נסי – פרק 1

-ג'ייקוב-
רצתי, היער עבר במטושטש מצדדי, מרגיש את נשימותיו של סת' מאחורי, כאילו מנסה לעזור לי למצוא אותה. הצרחה העמומה, שאפילו אני, כזאב, שמעתי בקושי, המהמה אותי. מה היה יכול לפגוע בה? שאלתי את עצמי שוב ושוב, וציפיתי לקבל תשובה מסת'.
"סת'!" צרחתי במחשבותי. התשובה הגיעה באיטיות, כאילו דבר מה משבש את הקשר ביננו.
"ג'ייקוב, רוץ, הוא מתקרב!" שמעתי את קולו של סת' במקוטע בראשי, דבר כזה עוד לא קרא. באותו הזמן כי עצרתי לרגע, מאט טיפה בכדי להבין מדוע קרה הדבר שמעתי את יללותיהם של האחרים. כולם היו שםף כל הבוגרים לפחות, 13 זאבים מיללים בכאב. תהיתי במעורפל מדוע הקטנים לא משמיעים את הצרחה, 'האם את מתו?' שאלתי את עצמי, אך לא נעצרתי לזמן רב בכדי לחשוב על הדבר. המשכתי לרוץ, מאתר את הריח המעורבב המוזר אך המוכר עד כאב, והאהוב עד מוות של נסי. המשכתי לרוץ, מזהה ריח חזק יותר שלה, אך מהול גם בריח ערפדי מגעיל, שונה מהריח של משפחתה.
"נסי!" יללתי ככל יכולתי, אך לא הייתי יכול להיות בטוח כי נסי תשמע אותי.
קול שיסוף נשמע מאחורי, וראיתי רק לרגע אחד גופה זהובה נגררת על האדמה.
"סת!" יללתי, מזהה את הפרווה הזהובה שלו, מקווה כי הוא עוד רק מעולף, לא מת.
המשכתי לרוץ, מגיע לקרחת היער בה ראתה אירינה את נסי ואותי בפעם הראשונה, המחשבה בלבלה אותי, והפתיעה אותי כל-כך. ניסיתי לשכוח את הקרב ההוא, שהיינו כל-כך קרובים למוות. אני ונסי שלי.
המשכתי לרוץ, ולאחר רגע של היסוס, נהפכתי לאדם. לא טרחתי לבזבז זמן על לבישת חולצה, הורדתי את המכנסיים מהקשר ברגל והתחלתי לרוץ, לובש אותם תוך כדי.
"נסי!" צרחתי, מחפש אותה במוחי, מגשש אחרי המוטבעת שלי, אהובה שלי.
"נסי!" צרחתי שוב, מזהה שובל ריח חזק יותר, וטרי יותר. הריח הגיע עכשיו מכל הכיוונים, אך במיוחד מלמעלה. ראשי עלה במהירות, סוקר את העצים.
הריח הערפדי היה חזק יותר, וכך גם הריח של נסי שלי.
"ג'ייקוב." שמעתי לחישה משמאלי, קרובה לאוזני. הסתובבתי, מביט מקו המעורפל של פניה של מירנדה, הבת המאומצת של ג'ספר ואליס זמן רב וכרגע ערפדה עם כישרון שג'ייקוב חיבב מאוד. הוא היה יכול להועיל לנסי כרגע.
"מיר, איפה נ-נסי?" שאלתי בקול מגמגם, חלק עד מאוד, אך צללית כהה הפרידה ביני לבין מירנדה, ולא שמעתי את תשובתה מאחורי הצרחה הגבוהה והחורקת שהשמיע הערפד שעמד מולי. "אתם – הזאבים המסריחים הרגתם את אחי!" הוא צעק, מביט בי בעיניו האדומות כדם, כמו אלו שהיו לנסי בשנתה השלישית, אחרי שתפסה אדם בטעות, והתמכרה לדמם. הערפד התקרב, כל צעד שלו הגביר את המועקה שלי, את הכאב החד באפי.
"איפה היא?" שאלתי, מנסה להחדיר מעט כוח שכנוע לקולי, מנסה לשכנע אותי יותר מאשר אותו שהוא לא הרג אותה. "איפה נסי שלי!" שאלתי, כמעט צורח מכאב באותו הרגע, הכאב בגבי היה בלתי נסבל.
"אתה הרגת אותה!" צרחתי, שיני נחשפות והזאבשבי מופיע מיד, ממתיר גושי בד ג'ינס על הערפד שעמד מולי.
"אני לא הרגתי אותה, בוא איתי ולא אהרוג אותה לעולם, ואפילו לא אפריד בינכם. רק בוא איתי." אמר בקול משכנע, כמו אלה שהיו רק לערפדים המוכשרים ביותר בדרך כלל, כמו שהיה לג'ספר. עיניו האדומות נצצו בתאוות דם, מביט בי וחושף את שיניו.
"ילד ירח מסריח, תפסתי עוד 12 ממכם, אך אחד זהוב ברח." אמר לי, כאילו מיידע אותי בפיסת מידע משעשעת ומרגיזה בו זמנית.
"אני אבוא." אמרתי בכניעה, משתנה חזרה לצורתי האנושית, לא מתעניין כלל בהיותה ערום, מביט בערפד בעיני החומות הכהות, בטוח כי אין הוא משקר.
לנו יש את החוש הזה. הכאב שבגבי הלך ונחלש, ושמעתי את המילים הבודדות, שהיו החשובות לי ביותר בעולם.
"אני בסדר ג'ייק." שמעתי את קולה של נסי מאחורי האיש, היא הביטה בי.
רק כאשר הבנתי כי היא חיה, הבנתי כי כל אחי, כולם חוץ מאחד, מתו ולא יחזרו יותר לחיים.
ג'ארד, שהוא וקים היו הורים למופת וילדיהם ישארו יתומים לתמיד.
פול, שרייצ'ל בחודש השמיני בפכם החמישית תתאבל על כך כי לעולם לא יהיה לה ילד ממנו, אם הצאצא הזה ימות.
קוויל הקטן והמתוק, שקלייר תביט באמו בכעס מהול בכאב כאשר תראה את גופתו.
סאם,שישאיר את אמילי לתחזק בית קטן עם שלושה ילדים כמו אביהם.
ליאה, שסו תתאבל עליה במשך כל חייה, קודם בעלה ואז בתה הבכורה.
וכל השאר, שאני לעולם כבר לא אראה שוב. נסי התקרבה עלי, בעוד הערפד מביט בה בכל צעד שלה, אפילו הקטן ביותר. היא חיבקה אותי, ראשה על על חזי ודמעות פורצות מעיניה, מרטיבות את כולי. "נהיה בסדר." מלמלתי, לא מאמין באמת כי המוות לא ישכון על שנינו בעוד יום או פחות.