ידיד זמני-1
"חכי, טוני, לכי רגע!" הילדה הקטנה, שרק עכשיו התחילה את כיתה אלף, התרוצצה בחרבי חדר בית הספר, ואני ניסיתי לתפוס אותה. הידיעה שאני בכושר גרוע חלחלה אל תוך מוחי. נחרתי. נהמתי. אבל זה לא עזר לי לתפוס את הפרחחית הקטנה.
"אוקיי טוני, אני אתפוס אותך אחר כך" נפלתי על הספסל הרועד שבחדר בית הספר, ילד אחד מז'3 ניגש אליי, צחוקו מרנין, ולועג בו זמנית.
"מה אתה רוצה, ארתור?" שאלתי. הוא הסתכל עליי כאילו אני איזו מפגרת.
"מה אתה רוצה ארתור?" חזרתי על השאלה, רק ברוסית. הוא הבין, התיישב לידי והתחיל לדבר.
"את בכושר גרוע ליידי" צחק. כמעט נופל מהספסל הרעוע. דחפתי אותו, והוא נפל על הריצפה, מתרסק, הוא קם, והסתכל עליי במבט רציני. ואז חזר להתפקע מצחוק.
שמעתי את טוני רצה.
"מה אתה רוצה?!" שאלתי בקוצר רוח.
"יודעת מה זה פרקור?" שאל כבדרך אגב, נשאר על גדר הברזל הגובהה, שעלייה ילדי כיתה ג' תמיד טיפסו כשמתו משיעמום. מזיז אותה בכוח.
"לא….. " אמרתי בחשדנות, לא מבינה לאן לכול הרוחות הוא חוטר.
"מה?!" הוא קפץ ונחת על בירכיו ועשה את עצמו בוכה.
"לא, לא!" אמר ולאחר דקות אחדות בהם אני וטוני ( שהגיעה בריצה) הסתכלנו עליו כמו על איזה פסיכי קזכסטני. טוב, זה מה שהוא.
"אז אני אלמד אותך" קם וחייך. חיבקתי את טוני בהתגוננות. מתעלמת מהעובדה שהוא התכוון אליי, כאילו הוא התכוון אליה.
"לא היא" ארתור פרץ בצחוק מטורף "את! את ניקה!" הוא הצביע עליי, כבר חלק מבנות בכיתה ד', שעברו בקבוצה, פאקצות, לבושות חושפנית ומוזר, הסתכלו עליינו במבטים מוזרים. לא הייתה לי בעיה להבין אותן. הן עברו על פנינו באף מורם, ועכשיו אני התחלתי לצחוק.
"מה מצחיק אותך? חבורת הדביליות האלו?" הוא שאל אותי, עוזר לי להתעשת בתפיחות רמות על הגב המסכן שלי.
"סתום, ומה זה הפארקור המפגר שאתה מדבר עליו?!" שאלתי.
"זה דבר אדיר! איך את לא יודעת מה זה, ואת היית ברוסיה!"
"לא היייתי"
"מבאסת, אבל עדיין, אני אלמד אותך לקפוץ מגגות…" פערתי את פי ונאנחתי זר יותר בטוני, שהתחילה להחנק, עזבתי אותה ברגע ששמעתי אותה משתנקת. הצלצול האיר את אוזניי.
"נדבר על הפארקור הדבילי שלך מחר……" אמרתי, ורצתי במעלה המדרגות הכחולות אל תוך הבנין של בית הספר, אל הכיתה.
"ניקה, למה את מאחרת?!"
תגובות (0)