פלאמים שונים- פרק 2

היא רצה לכיוון חורשה קטנה למרגלות הגבעה, וחיפשה את העץ הנכון. אחרי כמה דקות חיפושים היא מצאה אותו- עץ אדר עצום, שצמרתו נראתה כנושקת לתקרת השמיים הכחולים.
היא נעמדה מולו, הניחה את ידיה על הגזע ועצמה את עיניה. אחרי חצי דקה פקחה את עיניה- מולה הייתה קליפת עץ חלקה. היא פלטה קללה שאחד הבוגרים ללא ספק היה שוטף את פיה בסבון לו שמע אותה. לא שהם לא קיללו.
היא הביטה בשמיים והבינה את הבעיה- היא עמדה בלב עיגול של אור שמש. הקסמים הווילפיים שלה מעולם לא הצליחו כשהיא עמדה באור כלשהו. רק בחושך. עוד הבדל בינה לבין אלפים אחרים.
היא צעדה לאזור חשוך, הרימה את ידיה ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן נעלמה פיסת האור הטורדנית כלא הייתה, וסביבה היה חושך.
מעולה. היא אהבה חושך.
היא חזרה לתנוחתה הקודמת, ידיה על גזע העץ ועיניה עצומות. כשפקחה את עיניה כעבור חצי דקה, היא ראתה מה שציפתה לראות- כוך בתוך גזע העץ, בתוכו היו כל הדברים שהחביאה- חרב זולה שחייל משוטט נתן לה בתמורה לעזרה עם איזה צמח בעייתי, המטה הווילפי שלה- מטר של עץ כהה שבקצהו האחד סיקוס מחוספס סביבו קשורות אבנים נוצות ועלים ובקצהו השני גולגולת של יצור לא מזוהה, בגדי הנער שלה, והכי חשוב- קסדה. ולא סתם קסדה. קסדה שהיא עיצבה כך שתסתיר את שיערה האדום ואת מרבית פניה. בקשר לקולה- היא תכננה להעמיד פני אילמת.
היא לקחה את הבגדים, סקרה את השטח והקשיבה לסביבה, ומשדעתה הונחה היא התפשטה במהירות וחליפה בין בגדיה המסמורטטים לבגדי הנערים שגנבה מחדרו של אחד מאחיה. היא לקחה אותם מחדרו של מולאט, החצי אלף- בתיאוריה בגדיו היו אמורים להתאים לה בצורה הכי טובה.
בתאוריה. המציאות הייתה שהבגדים היו גדולים עליה, והיא נאלצה לכפוף את הבד לרצונה ולשנות את גודלו, מה שתמיד עייף אותה. היא לא אהבה המרות גודל- כך קראו לסוג זה של קסם ווילפי.
כשלבסוף הבגד היה פחות או יותר בגודל המתאים לה, היא חגרה את החרב למותניה והסתירה את המטה קשור לחגורה שחגרה לגבה מבעוד מועד, ואז חבשה את הקסדה. היא רצה חרישית לעבר מעיין קטן עמוק יותר בחורשה, ובעזרת הטיה קלה של כף ידה גרמה למים לקפוא באוויר מולה כמו מראה. היא בחנה את דמותה- מולה עמד נער מעט נמוך, חבוש קסדת מלחמה שהסתירה את רוב פניו אבל חשפה קומץ נמשים על אפו הבהיר. מגופו של הנער (או, יותר נכון, הנערה המחופשת) לא ניתן היה לחשוד כי בעצם מדובר בנערה. הבגדים עשו את עבודתם. אף אחד לא יחשוד כי היא נערה ווילפית לא אנושית. ואם כן, היא תהיה בצרות.
"מעולה." היא מלמלה לעצמה, סופקת כפיים, ואז החלה לרוץ צפונה, לכיוון מעגל הפלאמים.
מעגל הפלאמים היה בעצם מעין ארמון ענקי, מורכב מהרבה ארמונות פנימיים, ששימשו כמפקדות למנהיגי הפלאמים השונים. היה זה מקום של הרמוניה יחסית בין הפלאמים, אפילו שכל מנהיג פלאם שמר את צבאו בארמון הפלאם הפנימי שלו, מה שלעתים יצר חיכוכים בין בני פלאמים שונים שנפגשו במעברים בין ארמונות הפלאמים הפנימיים במעגל. ליסיאנה מעולם לא הייתה שם, אבל היא שמעה כי מדובר במקום יפהפה.
לפי מה שהיא שמעה, מעגל הפלאמים היה לא רחוק מהמקום בו בני הזוג הנימדים קבעו את מקום מגוריהם. לפני שהבית נעלם מהאופק, היא הסתובבה ושלחה מבט ארוך למקום שהיה ביתה בחמש עשרה השנים האחרונות אומנם היא לא ממש נהנתה שם, וסבלה מרבית הזמן שהייתה בפנים, אבל היא עדיין אהבה את המקום. הילדים הקטנים יותר העריצו אותה ונתנו לה הרגשה שהיא רצויה. בניגוד לנימדים והנערים הבוגרים. הנימדים סתם לא התייחסו אליה והבוגרים סתם התעללו בה.

היא רצה כמה קילומטרים, עד שנחה דעתה כי אין כל סיכוי שמישהו יעקוב אחריה או יזהה אותה, כך שבריחתה תישאר סודית. כמו שהיא תכננה.
היא הביטה סביב. אחרי שהיא יצאה מהחורשה הקטנה, היא הגיעה למישור ארוך, עם כפרים קטנים פזורים פה ושם וחורשות ונחלים חוצים אותו במקומות אקראיים. המקום נראה מקסים, אבל ליסיאנה הרגישה עייפה בגלל השמש הקופחת היישר עליה. תמיד היא הרגישה עייפה תחת אור השמש, כנראה מאותה סיבה שקסמיה לא עובדים. אולי זו הסיבה.
בכל מקרה, לעצור באחד הכפרים נראה לה רעיון טוב. באחד מכיסיה היה חופן מטבעות, כך שהיא יכלה גם לקנות משקה ומזון. היא לא תצטרך לצוד ולהצמיח צמחי מזון- כבר טוב, כי את זה וודאי הייתה נאלצת לעשות בלילה, מותשת מההליכה הממושכת באור השמש. אומנם אימוני החרבות בשנה האחרונה חיזקו מעט את שריריה, אבל היא מעולם לא הייתה חזקה במיוחד. היא העדיפה להשתמש במוחה.

אחרי כמה דקות היא בחרה בכפר מבודד יותר מהאחרים- גם אם היא נראית כמו נער, היא תצטרך להוריד את קסדתה כדי לאכול, ואלפית אדומת שיער בדרך כלל מושכת תשומת לב.

"שלום! איך אוכל לעזור?" שאלה אותה נערה צעירה בעלת שיער שחור כשנכנסה לפונדק בכפר שבחרה, והתיישבה ליד שולחן מבודד באחורי החדר הראשי בפונדק. היא שלפה שני מטבעות מכיסה וזרקה אותם על השולחן. "משהו לאכול. ואולי גם לשתות." אמרה ליסיאנה, בעוד הנערה מרימה את המטבעות, בוחנת את איכותם, והולכת בלי להגיד דבר לכיוון המטבח. אם משהו בקולו של הנער חבוש הקסדה, היא לא הראתה זאת.