דבר על האבא

דבר על אבא
כבר עברו יותר משנתיים מאז מות אבי. ואני רואה כחובתי לספר עליו מעט. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לחשוף את דמותו של אבי ולהבין מיהוא היה… היא להתחיל מהולדתו. אביו של אבי, אהרונוביץ משה ליפוביץ' ובילה שמולייבנה, ששמה לפני הנישואין היה שארפ, הביאו את אבי לעולם בזמן לא מתאים בכלל. אבל מי יודע מתי זה באמת 'זמן מתאים'? אבא נולד ב-2 בדצמבר 1941, כאשר ברית המועצות נלחמה על הישרדותה בחזיתות, והאזרחים האחוריים נלחמו על הישרדותם בעורף.
גם הוריו של אבי נלחמו ברעב כדי להאכיל את ילדיהם ואת עצמם, ונראה שלא בהצלחה רבה. עדות לכך היא תעודת הפטירה של אהרונוביץ משה ליפוביץ', שנפטר מדיסטרופיה ב-26 בפברואר 1944. לא נותרה אף תמונה שלו, אך ידוע שהיה צבעי טוב ואפילו אומן. מתעודת הפטירה גם עולה שהיה מבוגר מסבתי ב-20 שנה, ולא היה בעלה הראשון. לראשונה היא נישאה בגיל 16 – או שנישאה, או שנמסרה לנישואין – ובאותה שנה כנראה עברה למזרח הרחוק. ככל הנראה, היא לא התגרשה מעולם – ובעלה הראשון, כמו גם שני הבאים אחריו, הלך לעולמו לפניה. רק בעלה הרביעי האריך ימים ממנה.
אף ששמה היה בילה, קראו לה משום מה בטיה. היא הייתה אנאלפביתית ובעלת אופי קשה ורודני. לכן לא עבדה בעבודות רגילות, ומשפחתו של אבא נחשבה יותר עניים מאשר דלים. (יש לציין, שלמרות שעברה את חייה בעוני – היא לא הייתה קמצנית מטבעה.) לכן אבא תמיד היה רעב, ולא אכל לשובע. כל זמנו היה ברחוב, כמובן ברח מלימודים ולמד גרוע.
גם האזור שלהם היה מתעמת לעיתים קרובות עם שכונה אחרת מעבר למסילת הברזל. ואמא הרודנית עוד הייתה מרביצה לו לעיתים קרובות עם מחתה או כל מה שעמד לרשותה. גם מאחיו הבכור, וולודיה, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים – קיבל מכות. וולודקה היה נער רחב כתפיים וכבר בגיל צעיר היה חזק למדי, וכשהיה לנער – פחדו ממנו אפילו כאלה שהיו מבוגרים ממנו בהרבה. פעם אחת הוא הכה את אבא באוזן, עד שירד לו דם. כנראה נפגעה לו עור התוף. מאז אבא שנא אותו. ולאחר מות האם – ניתק איתו כל קשר לחלוטין.
כשהיה בן 11, אמו שלחה אותו לגנוב פחם ממסילות הרכבת. והוא, כשהשק מלא – גרר אותו הביתה, אף על פי שהיה כבד ממנו. לפעמים מבוגר היה עוזר לו. היא עצמה פחדה לעשות את זה, כי על זה אפשר היה לשבת בכלא. אבל למרות שהיא פגעה באבא, הייתה מגוננת על ילדיה בחירוף נפש – וכשאבא הוכה בידי מורה להתעמלות, היא באה לבית הספר והכתה את המורה עם מגב. פחדו ממנה. במיוחד מהלשון שלה, שפלטה קללות שלדעת רבים – התממשו.
באיזשהו שלב הופיע לאבא אב חורג. שמו היה שלמה, והוא היה יהודי דתי וחזן בבית הכנסת של בירוביג'אן. על פי הסיפורים במשפחה, היה לו קול מרשים מאוד, וכשהיה שר בערב שבת – אפילו לא-יהודים היו מתאספים מתחת לחלון לשמוע. גם הקשר שלו עם אבא לא הסתדר. הוא ניסה להשפיע עליו מבחינה דתית – ואבא לא התחבר לזה כלל. הוא היה רחוק מהדת ומחגים יהודיים. אגב, זו הייתה גם התקופה – יהדות בירוביג'אן הייתה קהילה קטנה, וכולם הכירו את כולם. כך גם הוריה של אמי הכירו את משפחת אבי, במיוחד שהאב החורג היה חזן, ואביה של אמי – שוחט הקהילה.
בדיוק בילדותו ראה אבא בפעם הראשונה את מי שתהיה לימים אשתו – אף שלא ידע זאת אז. ילדה עם עיניים גדולות ויפות וצמה שחורה וארוכה נחרתה עמוק בזכרונו, אך הנסיבות לא אפשרו לו לראותה שוב – עד אחרי שחזר מהצבא. ואמא, כשפגשה בו מחדש אחרי הצבא, לא זיהתה מייד מיהו.
בצבא גויס אבא לבניין חיילים (стройбат), כנראה בזכות ה׳מאמצים׳ של אמו, שתיארה את בריאותו הלקויה כך שהחליטו שזו דרך לשפר אותה. לפי דבריו, הוא לא היה היחיד מבירוביג’אן – היו עוד שניים או שלושה בני עיר, והם החזיקו יחד. בצבא אבא אפילו עסק באיגרוף.
את אמא הוא לא פגש מיד לאחר הצבא. בהתחלה יצא עם בחורה בשם לנה וכמעט התחתן איתה. הורי החתן והכלה אפילו נפגשו כדי לסכם על החתונה – ושם קרה הפיצוץ. הורי הכלה העירו על כך שאין לחתן אפילו חליפה, ברמז לעוניו – ושם התעורר אופיו של אבא. הוא אמר לאמו: 'קדימה, הולכים מפה. אם אני עני מדי בשבילם – שיחפשו מישהו עשיר יותר.' הבחורה המסכנה בכתה ורצה אחריהם, אבל אבא חתך – וזהו. זה היה הוא – לא סבל השפלה. ומי שפגע בכבודו – חדל להתקיים בעיניו.
אחר כך התחיל לצאת עם אמא. ולמרות שמעולם לא קרא ספר – הוא היה קורא הרבה כתבי עת מעניינים וידע לספר יפה. היה לו כושר דיבור. כולם ראו בו אדם חברותי ומשעשע. לפי זיכרונותיה של אמא, היה מעניין איתו. גם הדמיון בין גורלותיהם קירב ביניהם. אבא היה אמין – ואמא הרגישה זאת, ולא טעתה. הוא היה אדם מחוסן מילדות, שלא הכיר בקשיים, ותמיד מצא דרך לצאת גם ממצבים קשים. הילדות הרעבה והאכזריות של אמו – לא הפכו אותו לקמצן או מריר.
אבא התחיל לעבוד כבר בגיל 14, אחרי שנטש את בית הספר. לכן למד לעבוד בידיים מילדות – וידע לעשות הכול בבית. גם בזכות מקצועות שונים שרכש תוך כדי החלפת מקומות עבודה. כשראיתי את אבא עושה משהו בבית – גם אני התחלתי להתעניין, ולאט לאט הוא נתן לי להשתמש בכלים שונים. אין ספק, שאת אהבתי לעבודה עם כלים – קיבלתי ממנו בראש ובראשונה.
אבא לעיתים קרובות היה חוזר מהעבודה שתוי, אך הייתה לו חבורה כזו שלא לשתות איתם – פשוט לא היה אפשרי. הוא היה היהודי היחיד בצוות, ואם לא היה שותה איתם – היו מסתכלים עליו בעין עקומה. הבעיה הזו חזרה על עצמה כמעט בכל מקום עבודה שבו היה – בין אם עזב בעצמו ובין אם בלחץ של אמא.
הייתי הולך עם אבא למחצבה, לנהר. בחורף היינו עולים להר ויורדים ממנו במזחלת. אבא מאוד אהב ילדים – והם אותו. לא היה אכפת לו אם הילדים שלו או לא. הייתה לו סבלנות לשחק איתם. לפעמים שיחק איתי ועם הילדים מהשכונה כדורגל.
שנים לאחר מכן, כבר בישראל, עם הילדים שלי – נכדיו – הוא נהנה מאוד לבלות איתם, עד שהמחלה לא אפשרה לו יותר. לאחר שהתגרשתי מאשתי הראשונה וגרתי עם ההורים בבית שמש, היה מגיע אליי הבן הקטן שלי – דניאל. אבא אהב לשחק איתו, ומהדירה או מהחצר נשמע לעיתים קרובות הצחוק שלהם.
לאבא היה מאוד חשוב שלא יחסר לנו כלום. אם ראה שהעבודה לא מביאה לו מספיק כסף – פשוט החליף עבודה. בקיץ, כשאמא הייתה לעיתים קרובות מתאשפזת בבית חולים, הטיפול בבית ואבא – נפל תחילה על כתפיה של אחותי הגדולה, ולאחר נישואיה – גם עליי. הייתי מבשל לאבא. מרק, תבשילים… כך חלפו השנים. סיימתי בית ספר, הלכתי ללמוד במכון. אחרי שנתיים – עליתי לישראל. ואחריי – גם ההורים עלו. וכך התחיל עבורם שלב שני בחיים. שלב שלא היה קל, במיוחד לאמא, שאיבדה את היכולת לעבוד בעבודתה האהובה.
אבא בישראל מצא במהרה עבודה זמנית – ולמד את תחום הגינון. קנה כלי עבודה איכותיים, והיו לו לקוחות קבועים. פעם, כשעוד גרו ההורים בקריית ים, הלכתי לעזור לו באחת החצרות – שם גזם דשא וענפי שיחים. תפקידי היה לפנות את הגזם. כנראה שלא עשיתי את זה לשביעות רצונו – והוא התחיל לתקן אחריי. אז הבנתי עד כמה הוא פרפקציוניסט. הוא אמר לי אז: 'אם אתה עושה משהו – תעשה כמו שצריך.' רק כשכבר הטיפול באמא תפס את כל זמנו – עזב גם את הגינון.
בשלב הזה התגלו התכונות היפות ביותר של אבא. בישראל הוא חדל לחלוטין לשתות. בשנים האחרונות לחייו הפגין עצמו כבעל מסור, כאבא טוב ואכפתי. ממנו למדתי לא להתייאש אף פעם ולא לאבד תקווה. הוא תמיד היה מוכן לעזור – לי וגם לאחותי. הוא טיפל באמא ואהב אותה אהבת אמת. לאחר מותה – התגעגע אליה מאוד. הדיוקן שתלה על הקיר היה מקושט באהבה יתרה, אולי אפילו מוגזמת.
לאחר מות אמא – החליף את הדירה של 'עמידר' בהוסטל קרוב אליי. וכמו שקורה לעיתים קרובות – אז התחילו גם אצלו הצרות הבריאותיות. או שהיו קודם – אבל לא טיפל בהן. בעיות במערכת השתן הובילו לשתי ניתוחים. וכמעט לפני שלוש שנים – התגלתה אצלו גידול סרטני בכבד. התחיל טיפול שכלל עירוי כל שלושה שבועות. ולמרות שלא הייתה זו כימותרפיה – היו לכך תופעות לוואי שהוא סבל מהן בעמידה יוצאת דופן. היו לו גרודים אלרגיים בכל הגוף, המשקל שלו ירד, וגם התיאבון נעלם. אני עזרתי לו ככל שיכולתי – והוא הבין והעריך זאת. למרות שלעיתים היה במצב רע – הוא לא התקשר אליי, ורק כשבאתי אליו או סיפר לי בדיעבד – ידעתי.
בערך באותו הזמן שבו התגלתה מחלתו של אבי, פרצה מגפת הקורונה ברחבי העולם. ניסיתי לשכנע אותו להתחסן נגד הקורונה, אך ללא הצלחה. ובאפריל 2022 הוא חלה בקורונה בצורה קשה. הוא אושפז בבית חולים במשך שלושה שבועות. ביקרתי אותו כל יום. בהדרגה מצבו השתפר, והחזרתי אותו להוסטל שבו התגורר.
אך המחלה עשתה את שלה. היא ערערה את בריאותו סופית וסיכלה את כל המאמצים – אם לא לרפא, אז לפחות לייצב את מצבו. משקלו המשיך לרדת, וככל הנראה מצבה של הכבד החמיר. רגליו החלו להתנפח, ולא הרבה לפני מותו הוא כבר לא היה מסוגל לקום או ללכת.
מכיוון שנדרש לו טיפול סיעודי רציף שלא הייתי מסוגל לספק בעצמי, ולאחר הסכמתו, העברתי אותו להוספיס. אני חושב שאבי הבין שימיו ספורים, אך מעולם לא התייאש ושמר על רוח חזקה. הוא מעולם לא התלונן. ואף שידעתי שלא נותר לו זמן רב – ההידרדרות המהירה במצבו ומותו הפתאומי הפתיעו אותי.
הוא לא הספיק לשהות בהוספיס אפילו שבוע. משם הוא הועבר לבית החולים כשהוא כבר מחוסר הכרה. אחותי ואחייניתי, שאותן הזעקתי, לא הספיקו להיפרד ממנו. הוא נפטר בבית החולים בלילה, שלושה ימים לפני ראש השנה.