האש בלוע הדרקון | א – היו היה קמע

הנער ישב לבדו על פסגת ההר, מתבונן בשקיעה. כל חבריו כבר עזבו לבתיהם לחופשת החג. רק הוא נשאר מאחור. ביתו היה מרוחק מדי, עד שיגיע לשם, כבר ייאלץ לחזור, מה כבר אפשר להספיק בחודש?
מעל פסגת ההר הגבוה התרומם בניין האבן של בית הספר למופתיים צעירים, כמעין מגדל שמירה הצופה על העמק כולו. סביבו, ים של עצים – היער העתיק הממלא את כל העמק, מלא צללים, סודות וקולות מוזרים בלילה.
השמש צללה מאחורי ההרים הרחוקים. ירח מלא עלה, מלווה ביללות של זאבים, צריחות של עופות לילה, ורחש מרוחק – כמו מישהו הולך בין העצים.
קנניאל משך את מעיל הצמר הישן סביב כתפיו, קם על רגליו, והחל לצעוד חזרה לבניין הפנימייה. בקצה המטה שלו הדליק אור פלאים – להבה קטנה וסגלגלה שריחפה באוויר והטילה אור מרצד על אבני הדרך. זהו תרגיל בסיסי שמלמדים בבית הספר כבר במחצית הראשונה של שנה א'. ובכל זאת – זה אחד מהפלאים היחידים שהוא הצליח לעשות כמו שצריך.
דלת הפנימייה נותרה פתוחה – מן הסתם שכח לסגור אותה כשיצא להביט בירח. יש האומרים שהירח המלא של החג מטעין את כוחות המופת. קנניאל עוד האמין בזה, אף שירח־מיאל, המורה להיגיון מופתי, טען שמדובר באמונות תפלות חסרות ביסוס מדעי.
קנניאל עלה לחדרו, משך מתחת למיטה ארגז עור ישן ושלף מתוכו את הקמע. פיסה שחוקה של מתכת כבדה, בצורת ירח סדוק, וחריטות דהויות על גבה.
הקמע עבר במשפחתו מדור לדור. כך סיפרה המסורת. נאמר כי יצר אותו עמראל "המעופף", רב המופתיים האגדי – אבי השושלת הראמית. המסורת גם קבעה שהקמע יאיר ויעיר את הכוח החבוי בצאצא מיוחד, אחד בדורו, שיקום ויחזיר את התהילה למשפחה.
אך במשך מאות שנים לא קם איש כזה. הראמים היו אנשים פשוטים, חוואים, חקלאים וסוחרים, ומלבד אותו עמראל אגדי, שספק אם באמת התקיים אי פעם, לא נודע על בעלי כוחות מופתיים במשפחה.
והינה, אחרי מאות שנים של ציפייה, נולד יום אחד תינוק, והחדר כולו זהר, כפי שקורה בלידת מופתיים. כל תקוות המשפחה נתלו בתינוק הקטן, והוא זכה לשם קנניאל הראמי. את ימי ילדותו עבר ככל הילדים, ייחודו נשמר בסוד מחשש לעין הרע.
אך כשמלאו לו שש־עשרה, הובא אל סבו הגדול, ושם, בבית האבן העתיק, גילו לו הכול. הוא נועד לגדולות. הקמע שייך לו. וכל עתיד המשפחה מונח על כתפיו.
זה לא ממש שימח אותו.
כבר למוחרת יצא לדרך. משפחתו דאגה לרשום אותו לבית הספר מבעוד מועד, ארזה את חפציו, דחפה לו מטה אלון עתיק ליד ושקיק כסף לכיס נסתר במעיל. הוא הספיק בקושי לחבק את אימו, ונעלם בין העצים בשיירה שגלגלה אותו אל עמק היער.
כעת הוא כאן.
לבדו.

חדרו היה קר. האור המרצד מהמטה רק הדגיש את בדידותו.
הוא הביט שוב בקמע.
אולי הכול היה טעות.
כוחות מופתיים התגלו בו – אך רק בקושי, בלי כל כישרון פלאי מיוחד.
קנניאל היה תלמיד קשה־קליטה בבית הספר למופתיים – בדיוק כפי שהיה בבית הספר הכפרי. בורותו בכל הנוגע לעולם הפלאי וביישנותו הרחיקו ממנו את התלמידים האחרים, שבאו ממשפחות מיוחסות וידועות. גם המורים לא נטו חסד לתלמיד העני, האלמוני וחסר הכישרון.
וכך הוא נשאר לבדו בחג החשוב בשנה. איש לא הזמינו להתארח בביתו – לא חבריו לספסל הלימודים, ואף לא מוריו.
דמעות הציפו את עיניו, אך הוא ניגב אותן בזעם.
מה אני עושה פה בכלל?
למה כל זה היה צריך לקרות דווקא לי?
הוא הצמיד את הקמע אל ליבו.
חתיכת מתכת מטושטשת.
"די!" הרעים לפתע קולו.
הוא קם.
לקח את המטה.
ויצא מהחדר.

הרוח הקרירה של ראשית האביב התאמצה לבלום אותו. אך הוא צעד, לבדו, לעבר קצה הצוק שמעל היער. זה היה המקום הגבוה באזור. משם רואים הכול, או כמעט הכול.
הוא עמד שם, נשען על גדר העץ.
נשם.
החזיק את הקמע חזק.
"מספיק!"
בתנועה חדה משך את ידו לאחור – והשליך את הקמע הרחק, הרחק, מעבר לשפת הצוק.
חתיכת המתכת נעלמה בתוך החשיכה, אל תוך יללות הזאבים שביער.
הקמע היה אמור להתרסק בין העצים, להיעלם, לקחת איתו את התקוות, את המשא, את האכזבה.
אבל…
בעומק היער, במקום שבו נפל הקמע –
מישהו התחיל לזהור.