מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 84

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 83

—
העשן שעולה מנחל הלבה שמתחתיי חונק אותי ואצבעותיי מחליקות לאט-לאט.
לא אחזיק מעמד לעוד הרבה זמן.
למרות ששתי ידיי תופסות בבליטה, ברור לי שאין לי שום דרך להרים את עצמי.
אני מציצה מטה ומייד מתחרטת.
לבה רותחת מבעבעת ומצטברת עולה לכיווני ורוח חזקה חובטת בי ומערבלת את השיער שלי סביב פניי.
מתי אלמד לא להציץ לאחור כשאני בפעולה?
בניסיון לשנות מעט את התנוחה וכך להתייצב, טיפה של זיעה מחליקה אל תוך החתך של הזרוע שלי, אותו יצר סורון.
זה מרגיש כאילו מישהו הכניס סכין לתוך החתך, ומחדיר אותו עמוק יותר ויותר.
אצבעותיי מתעוותות באופן בלתי רצוני, האחיזה מתרופפת.
היד שלי רועדת, ולמרות שאני לוחשת "לא! לא!" היא משחררת מרצונה את האחיזה ונופלת למטה.
נראה כאילו הלבה ממריצה מהירות כשמבחינה בנפילתה.
נותרה לי רק יד אחת שמצילה אותי, וברור שהיא לא תחזיק מעמד.
איפה נמצא דוויל כשצריך אותו?
אני לא מסוגלת להחזיק עוד…
זה קורה לאט, כאילו מישהו מקרין לי את האירוע בהילוך איטי.
כצפוי, אצבעותיי מחליקות מהסלע – ותוך רגע האחיזה מתנתקת לגמרי.
בעצימת עיניים אני צונחת במהירות תוך צרחת "אהההההההההה!".
החום המתגבר של הלבה בגבי עולה.
החלטתי, אם אצא מזה, אוותר על הליכות לסאונה.
נשמע שהלבה מאיצה מהירות ועולה למעלה כלפיי.
ואז משהו מתכתי תופס בזרוע של היד הבריאה שלי.
מה קורה כאן לכל השדים?
אני פוקחת עיניים ומבחינה ביד ממתכת עוטפת את הזרוע שלי ומהדקת את האחיזה.
זאת לא יד אנושית.
אינני נופלת יותר!
לוקח לי רק כמה רגעים לעכל את מה שקרה.
אני מרימה מבט כדי לאמת את מחשבתי ותוך רגע הלב שלי כמעט קופא במקום "גלאהד?!".
בלי שכבות הבד שכיסו את צורתו, הוא לטרלי איש-רובוט.
גופו מורכב מלוחות מתכת מלוטשים. המפרקים מעוצבים בדיוק מטריד, גמישים יותר משחשבתי שאפשרי למכונה והחזה שלו, עם עיגול זוהר קטן במרכז, בנוי משכבות מתכת שמשתלבות זו בזו כמו שריון של אביר.
הזרוע המחזיקה בי מלאת חיבורים מכניים דקים והאצבעות מחודדות מעט בקצה – דבר שמרגיש כמו עקיצה כשהוא תופס בזרועי, אך אינני מתלוננת.
גלאהד לא השתנה לאנושי, דבר שמעודד אותי.
אולי הוא לא מצא צורך לפגוע במאליה, הרי בלי הטליסמן היא סתם שועלה עם שלושה זנבות.
"תפסתי אותך" הוא קורא.
ניצלתי!
מצד שני – גלאהד הוא האויב שלי.
הוא אסר אותי, את מאליה, את סירקי ויכול להיות עוד אנשים, ומי יודע מה הוא עושה איתם.
הוא המציא חיילי-רובוט חסרי לב ורגש, הרוכבים על סוסי-מכונה חסרי חיים.
והכי גרוע – הוא בן בריתו של קווין.
המשפט 'תפסתי אותך' כבר לא נשמע כל-כך טוב…
אני נתונה לגמרי לחסדיו!
בשליחת היד הפצועה אני נאחזת בסלע ובבעיטה אני מוצאת מדרך לגליי ונצמדת אל הסלעים "תעזוב אותי איש-פח! אני יכולה…".
"לא," הוא עונה בפשטות. "את לא יכולה. אז תפסיקי לזוז!".
גלאהד מושך אותי מעלה לאט ובסבלנות סנטימטר אחרי סנטימטר, כאילו אני לא יותר מבובה…
מדוע הוא מציל אותי?
רעש מגיע מלמטה, מכיוון הלבה.
מה עכשיו?
שש עשרה זרועות עטופות לבה עולות כלפי מעלה, מנסות לתפוס אותי.
"תרים אותי! עכשיו!" אני צורחת.
גלאהד לא מתמהמה, ובחישוב מדויק מושך אותי בבת אחת, חזק כל כך שאני כמעט עפה מעבר לסלע ונופלת על הגב.
אני משתעלת ומרגישה את הכאב דוקר לי בצלעות, אבל לפחות אינני נשרפת למוות.
משום מה, באופן לא טבעי וכנגד כוח הכובד, הפצע בזרועי שכבר נקרש מוזיל דם לכיוון הבור ממנו יצאתי.
אינני בטוחה אם אני אמורה לברוח מגלאהד או להודות לו.
מה משתלם לו להציל אותי?
אני נעמדת בכבדות ומתנשפת ורק מצליחה לפלוט "למה?".
הוא פותח את מה שאמור להיות פיו כדי לענות לי, אך רעש מחריש אוזניים שנשמע כמו שאגה של חיה פצועה עולה מהבור שיצאתי ממנו.
שש-עשרה זרועות שחורות שלבה עוטפת אותן, יוצאות מהבור ותופסות בסלע בכיוון שלי.
מישהו, או משהו, מנסה לצאת.
מה קורה כאן?
הזרועות מושכות את עצמן מעלה, ושמונה דמויות מגיחות מתוך הבור.
הדמויות הן בצורה אנושית ענקית, אך חסרי פנים למעט בורות בצבע אדום-כתום שמשמשות כנראה כעיניים – שנעוצות רק בי.
לא.
מבטיהם נעוצים בזרוע המדממת שלי!
אני נסוגה צעד, ואז נזכרת שאני נמצאת באזור עם בורות.
בבקשה שלא איאלץ שוב לקפוץ…
גלאהד מצמצם את עיניו "זה רע, רע מאוד".
אני מהדקת את היד הבריאה שלי סביב שרשרת האזיקים במותניים שלי.
למרות שברור לי שהיא לא תועיל כאן, היא כלי הנשק היחיד שיש לי.
פתאום אחד מהיצורים מהם מצביע עליי ולוחש "דם".
גלאהד צועד לפניי "אתם תקבלו את כולו בחפץ לב, נכון בת-אנוש?".
בוגד!
"לעולם לא!" אני אומרת נחרצות ושמה את ידי הפצועה מאחורי גבי.
הדם ממשיך לטפטף ממנה על האדמה הסלעית ויוצר נחל דם שמתפצל אליהם
קור מתפשט בתוכי.
אני מאבדת דם!
"אם את רוצה להישאר בחיים, בת-אנוש, כדאי שתשכבי עם פנייך על האדמה, כך שהם יקבלו מה שהם רוצים במהירות ויעזבו אותנו בקשט" אומר גלאהד.
"וכאשר לא יהיה לי דם, מה אז? איך אישאר בחיים?" אני דורשת לדעת. "תעשה ממני רובוטית?".
גלאהד מסתובב אליי "הצלתי את חייך, בת-אנוש, לא עשיתי זאת כדי שתמותי מייד לאחר-מכן".
נקודה טובה.
בנוסף, גם אין לי איך לברוח.
"אני מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה, איש-פח" אני אומרת בזמן שאני מתקדמת לפני גלאהד ובאיטיות נשכבת עם פני על האדמה החמה.
זרם יציאת הדם גובר והטשטוש מתחיל.
פתאום גלאהד רוכן כלפיי, שולף ממש מתוך גופו כדור מתכת קטן שעליו סדקים זוהרים באור אדמדם.
בבסיס הכדור יש טבעת כסופה עם אבן כחולה קטנה שרוטטת קלות.
אינני יודעת מה זה הכדור הזה, אבל ברור לי שזה נשק.
גלאהד מחזיק אותו בנינוחות כאילו הוא יודע בדיוק איך להשתמש בכדור.
זה רק מגביר את תחושת הפחד שלי.
מה הכדור הזה עושה?
"תתכונני" לוחש גלאהד.
להתכונן למה? איך?
גלאהד מושך בטבעת, דבר שגורם לכדור לשנות את זוהר הסדקים לכחול, זורק קדימה את הכדור כך שנוחת לרגלי יצורי הלבה הללו.
מייד גלאהד צועק "אל תזוזי!".
אין צורך לצעוק, בין כה-וכה אני רק בקושי נושמת.
פיצוץ מחריש אוזניים נשמע, מלווה אליו אור מסנוור וקור מקפיא ומייד האדמה עליה אני שוכבת קורסת.
הדבר האחרון שאני זוכרת, הוא שבמהלך צעקת "אהההה!" ראשי נחבט במשהו ואני מאבדת את ההכרה.
—
אני מרחפת מעל אולם רחב ידיים בעל קירות שיש לבן, מואר בלפידים ובתנור חימום גדול.
קרולינה הקטנה לבושה שמלת זהב ארוכה עשוית משי בעלת שרוולים תפוחים, יושבת ליד שולחן אוכל עצום במרכז החדר, כמעט טובעת בתוך כיסא מהודר גדול מידיי לגופה הצמוד לשולחן אוכל .
על ראשה מונח נזר-הציווי שמהבהב ללא הפסק.
לעזאזל!
הצלחת שלפניה מלאה פירות חתוכים בקפידה ועוגיות מעוררות תיאבון, אך היא לא נוגעת בהן.
היא נאבקת!
מולה, לבוש בבגדי ערב מלכותיים, יושב קווין "את יודעת מי אני, נכון, ילדה?".
קרולינה מהססת כשהנזר מהבהב "אתה… חטפת אותי ואת אבא שלי!".
כולי אושר שאטרמיס נחשב בשבילה כ-'אבא' שלה.
אז כל זה קרה בעבר?
קווין מחייך קלושות, לוגם מכוס יין, לבסוף קם ומשלב את ידיו "לא בדיוק".
קרולינה מביטה בו במבט מבולבל.
"האיש עליו את מדברת לא רצה בך," אומר קווין, עוצר לרגע כדי שהיא תעכל מה שאמר וממשיך "הוא נטש אותך כי לא היית שווה להשקעה מספיק לדעתו. הוא השאיר אותך לבד".
האור בנזר מתעמעם.
הוא מצליח.
לעזאזל!
"מצאתי אותך במסע מאלריה לכאן," הוא ממשיך. "הלכת לאיבוד ביער ובקושי יכולת לזוז. ראיתי מייד שאת נחושה, אמיצה, חכמה… לא הבנתי כיצד אדם יכול לוותר עלייך. אז לקחתי אותך תחת חסותי. אימצתי אותך. נתתי לך בית, ביטחון ועתיד".
"עתיד?" קרולינה חוזרת על המילה האחרונה.
קווין מחייך חיוך קטן " נועדת ליותר. משהו גדול יותר מסתם ילדה אבודה," הוא פורס ידיו לצדדים "נועדת להיות נסיכת אימפריית אלריה".
הנזר כבר לא מהבהב.
קווין מתקרב עוד צעד ולוחש "אפשר להגיד שאני אבא שלך".
הוא השיג אותה.
בא לי לצרוח, אבל ברור שקרולינה לא תשמע אותי.
קווין מחווה בידו לעבר האוכל "תאכלי, ילדתי. נסיכות צריכות להיות חזקות".
קרולינה מביטה בצלחת בבלבול אבל מייד מצייתת.
היא מתחילה לאכול ברעבתנות, כנראה לא אכלה כל-כך בזמן האחרון.
בגלל זה הפטרייה לא עזרה לי.
קרולינה הייתה מהופנטת!
—
אני מתעוררת אל תוך כאב בזרועי שגורם לי לצרוח ולהתפתל.
ריחות של מתכת לוהטת ובשר חרוך ממלא את האוויר ואני נאבקת לפקוח את העיניים.
משהו מונע ממני מלנוע.
"אל תזוזי" נשמע קול גלאהד.
כאשר אני מצליחה סוף-סוף לפקוח את העיניים לרגע קט, העולם נראה מטושטש באור אדום.
גלאהד רוכן כלפיי, ובידו ניצבת סכין אדומה מחום.
ההבנה פוגעת בי כמו מכת ברק.
הוא צורב את הפצע שלי!
"לעזאזל!" אני מנסה לזוז, לבעוט, לחמוק ממנו, אבל הגוף שלי לא מקשיב לי.
"אל תזוזי," הוא חוזר ומקרקע אותי על האדמה עם ידו האחת על הכתף שלי. "אם תזוזי – תמותי!".
אני חורקת שיניים ונושכת את הלשון שלי עד שטעם דם מציף את פי.
לא לאבד את ההכרה!
רק לא זה!
גלאהד מצמיד את הסכין הלוהטת אל הפצע – והעולם הופך ללבן.
אני צורחת וכל תא בגוף שלי זועק במחאה, שרירי הבטן שלי מתכווצים בעווית פראית וידיי מפרכסות.
יד אחת לוחצת על הכתף שלי, היד השנייה מניחה את הסכין פעם נוספת— ושוב הכאב מתפרץ.
בפתאומיות התחושה משתנה.
לאט-לאט מתקהה תחושת הצריבה, ובמקום לצרוח אני רועדת ומתנשפת.
"הדימום נעצר, הפצע סגור" מצהיר גלאהד.
אני שוכבת שם, מנסה לנשום ומנסה לשלוט ברעד שעדיין רץ לי בגפיים, ראייתי עדיין מטושטשת מדמעות ומזיעה.
תחושת בעיטה בצלעות מחזירות אותי למציאות.
"קדימה עצלנית, תתעשתי, הם ימצאו אותנו אם לא נזוז!" אומר גלאהד. "את מסוגלת ללכת?".
בא לי לזרוק עליו אבן, אבל במקום זה אני רק ממלמלת "אתן לך ניחוש".
כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה?
הוא מתקרב אליי שוב, ואז, לפני שאני קולטת מה קורה, הוא כורע לצידי, משחיל יד רובוטית מתחת לכתפיי ומרים אותי על כתפיו כאילו אני לא שוקלת יותר מפריט ציוד נוסף.
"מה אתה עושה?" אני מתכווצת בכאב כשהתנועה מושכת את הצלקת הטרייה.
"אנחנו לא יכולים להישאר כאן," גלאהד אומר בפשטות. "במיוחד לא אחרי הצרחות שלך".
ברור לי שהוא צודק.
עצם העובדה שהוא צודק גורמת לי להתעצבן.
אני שונאת להרגיש שברירית ותלויה באחרים!
"תוריד אותי, איש-פח!" אני אומרת נחרצות אבל הקול שלי חלש יותר ממה שאני רוצה. "אני מסוגלת ללכת בכוחות עצמי!".
גלאהד מניח אותי על קיר אבן מחוספס ואני מנסה לאגור כוח.
הגוף שלי כבד, העור שלי דביק מזיעה והלב שלי דופק במרץ, לכן לוקח לי זמן להתעשת.
אני לוחצת יד לפצע ומרגישה את העור הצרוב באצבעותיי.
הפצע באמת סגור.
אני סורקת את הסביבה; אין מקור אור כלשהו למעט אור שנובע מגלאהד עצמו, רק תקרה נמוכה וקשתית של סלעים כהים וקשיחים מכל עבר.
אנחנו מתחת לאדמה!
מהאור אותו מספק גלאהד מעצמו, נראה שאנו בתוך חלק של מנהרה חשוכה ומאובקת, כלל לא מסותתת.
חם כאן יותר מאשר למעלה, אם הדבר אפשרי בכלל.
נס שאינני מתעלפת שוב בגלל האוויר והחום.
איפה אנחנו בדיוק?
גלאהד מושיט לי את ידו הרובוטית האוחזת בחפץ – בקבוק מים גדול!
"אולי זה ימהר אותך, עצלנית" הוא אומר.
אינני משיבה, אלא חוטפת את הבקבוק, לוגמת ממנו עד שראשי מפסיק לכאוב ואז שופכת את שארית התכולה על עצמי כדי לקרר את הגוף.
זאת הרגשה נעימה ביותר!
"תודה," אני אומרת בלי לנסות להסתיר את חוסר הרצון שלי להודות לו. "ועכשיו, בבקשה, איש-פח, הסבר לי – מה בדיוק קורה כאן, לעזאזל?"
"אין לנו זמן להסברים עכשיו," הוא אומר. "אנו צריכים לזוז".
"לא!" אני נעמדת ביציבות, רוקעת ברגל בחוזקה וחופן אבק מתפזר סביבה.
נמאס לי!
נמאס לי שתמיד אומרים לי מה אני חייבת לעשות או למה נועדתי להיות.
נמאס לי להיות מובלת כמו כלי משחק בגלל איומים.
נמאס לי ללכת באפלה בלי לדעת לאן.
אני זקוקה לקצת תחושה של שליטה כדי להישאר שפויה.
גם אם זה יעכב אותנו ואולי גם יסכן אותנו – הנפש שלי זקוקה לזה.
"בסדר," רוטן גלאהד. "אני אנסה לקצר. אבל אם פתאום תוקפת אותנו מפלצת – אני לא אחראי עלייך יותר".
"ממש מתחשב מצידך" אני משיבה בלעג ומשלבת ידיים למרות הכאב.
"בוא נתחיל מזה שתסביר לי איך הגעת לעולם התחתון, ומדוע החלטת להציל אותי ולעזור לי?" אני דורשת לדעת. "הרי מאז ומתמיד היינו אויבים".
"המלך קווין החליט שהוא לא זקוק לי יותר, ולמרות מאבק רב – נזרקתי לכאן" הוא מתחיל אבל אז אני עוצרת אותו בהרמת יד.
"מדוע לא השתמשת בחיילי הרובוט שלך שיעזרו לך?" אני תוהה.
"מאז שנוצרו והקציתי אותם לקווין -הם לא ממושמעים לי" הוא משיב.
לעזאזל!
"תמשיך" אני מורה.
גלאהד מחייך פתאום "כשהגעתי הנה, פתאום קרה לי דבר שלא קרה לי מאז ומעולם – חלמתי! ולא סתם חלמתי – חלמתי בהקיץ!".
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת.
כיצד רובוט יכול לחלום?
לפי כל הדעות מהיכן מגיעים החלומות – בין נשמה, נפש, תת-מודע, הגבה לגירויים – כל אלה לא ייתכנו במקרה של גלאהד.
ואם הוא לא צריך יותר את התליון ויש לו בערך כבר מה שהוא רוצה, אני צריכה להביט עליו בארבע עיניים!
"בחלום ראיתי את עצמי כאנושי, משמש כמלך בארמון יפיפה. מפלצות מהעולם התחתון משתחווים לי ומשרתים אותי. בהמשכו אני הולך למפעל גדול שם צבא מרשים של רובוטים מסוגים שונים, מעשה ידיי, מוכנים למלחמה," הוא עוצר ואז ממביט בי ישירות. "ואז שמעתי קול עמוק ומפחיד, ממש נוכחות, ובעל הקול אמר שהוא זה שנתן לי את היכולת לחלום, ושכל מה שאני חולם כרגע יכול להיות שלי אם אעשה כדבריו".
זואול.
הוא חשב גם על התרחיש הזה!
"תמשיך" אני מבקשת.
"הקול הזה הורה לי לסייע לשרוד בעולם התחתון ולעזור במילוי משימותייך כאן," הוא אומר. "הוא אמר לי היכן את נמצאת ומה את צריכה, ואם אצליח במשימתי – אהיה אנושי בעל חיי נצח, ואמלוך כאן ללא עוררין!".
בהחלט שכנוע ראוי לשבח.
לא יפתיע אותי אם הקרקע תהפוך פתאום לאבנים צהובות, ושמשום מקום יופיע אריה גדול מדבר שיספר שזואול הבטיח לו אומץ אם יסייע לי…
אני שותקת לרגע בניסיון לעכל את כל המידע החדש הזה.
זואול, אם זה מה שאני חושבת שזה, הוא המפתח לכל מה שקורה כאן.
הוצאת דוויל היא חלק מהתוכנית שלו.
אם אני רוצה לצאת מכאן אני חייבת להוציא אותו, אך אינני רוצה מצד שני לגרום לכך שזואול ישתחרר.
מה אני אעשה?
"מה היו הדברים האלה?" אני שואלת. "למה הם רצו את הדם שלי?".
"הם פליימבורנים, יצורים-אפלים עשויי-אש וגופרית החיים במישורי אש ובתוך הלבה. שמעתי ששדים רבי עוצמה הקריבו קורבנות על מזבח, וכך הולידו את הלהבות החיות הללו. הם אל-מתים וחסינים כמעט לכל נשק. הדרכים היחידות לעכב אותם הוא להקפיא אותם בדרך כלשהי לזמן ממושך, או לפוצץ אותם עד שיתחברו מחדש".
לא נראה לי ששמעתי על היצורים האלה.
סביר שאטרנל היה רוצה להשיג אחד לקרקס שלו.
"הם רצו את הדם שלך כי הם ניזונים מדם," ממשיך גלאהד. "בגלל שהם לא מצאו דם בזמן האחרון, כי רוב תושבי העולם התחתון נעלמו, ברגע שהריחו את הדם שלך הם התאוו אליו – אבל פוצצתי אותם בעזרת רימון האמברבנה שלי וזה נותן לנו זמן לברוח עד שיתאספו מחדש".
גלאהד חכם, הנשק הזה מאוד שימושי במצבים קיצוניים, טוב שהקשבתי ועשיתי כדבריו.
כשהרימון הזה מופעל, לנחשפים אל מראה הפיצוץ – הדם שמזין את הגוף מפסיק לזרום לזמן ממושך.
בטח במקרה הפליימבורנים – האש כבתה באופן זמני וגופם התפוצץ עד שיתחבר מחדש.
אף פעם לא חפצתי להשיג חפץ כזה – זה מסוכן מידיי.
"תודה שוב" אני אומרת. "אך עוד דבר שחשוב לי לברר – מה לגבי מאליה הקטנה ולגבי סירקי? מה עשית איתן?" אני עוצרת, לוקחת אוויר וממשיכה. "בפעם האחרונה שראיתי את מאליה, היה כשמכרתי אותה לך וראיתי שעם סירקי… לא סיימת,". אני עוצרת לרגע, נותנת למשקל המילים שלי לשקוע. "אז מה קרה איתן מאז?".
נראה שגלאהד תוהה מה לומר אבל לבסוף משיב "ללא הטליסמן – לגיצונה לא הייתה משמעות עבורי ולגבי הגית'זרי – בגלל שהגעת לא סיימתי לעבוד איתה".
"ואיפה הן עכשיו?" אני דורשת לדעת.
"לא יודע" הוא עונה בפשטות.
לוקח לי זמן לעכל "לא יודע?" .
"כשקווין החליט שהוא לא זקוק לי יותר וזרק אותי לכאן, לא ראיתי או שמעתי מהגיצונה ומהג'יתזרי,". הוא נותן לי עוד זמן לעכל. "אולי הן ברחו, אולי קווין…".
אני נושכת את שפתיי חזק כדי לא לצרוח בזעם – אבל זה לא עוזר "ואתה אפילו לא ניסית לבדוק אם הן כאן?" .
"היו לי דברים דחופים יותר להתעסק בהם," הוא אומר. "למשל, לשרוד."
אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להירגע – אבל זה לא עוזר "לשרוד?! אתה איש-רובוט לעזאזל! אתה לא יכול למות כי אין לך נשמה! ובנוסף, זואול מדריך אותך. זה לא תירוץ! לא אכפת לי כמה פעמים תסייע לי – אני ואתה נישאר אויבים לנצח, ואחרי שאטפל בקווין, בזואול ובדוויל – אתה תהיה הבא בתור!".
לא נראה שגלאהד מוטרד מהאיום שלי.
אני מתנשפת כדי להירגע.
הפעם זה עובד.
גלהאד עוד ישלם – אבל כרגע אני צריכה אותו.
"מה התוכנית שלך?" אני שואלת. "איך נמצא את דוויל?".
"זה תלוי," הוא אומר. "אם תמשיכי להיות מעצבנת ולעכב אותנו או לא".
אני צוחקת קצרות, בלי שמץ של הומור "אתה רוצה שאני אעבוד איתך?".
"אני לא מבקש ממך לבטוח בי, בת-אנוש, כי אני יודע שאת לא תעשי את זה," הוא אומר ומטה את ראשו קלות. "את רוצה למצוא את השד הזה? אני יכול לעזור לך".
אינני יכולה להרשות לעצמי לדחות את ההצעה שלו, בלי לחשוב עליה קודם.
הרי כמעט מתתי.
לעזאזל!
שוב זואול שולט בהחלטותיי.
"אני צריכה לחשוב על זה," אני אומרת ואז שואלת "איפה אנחנו בכלל?".
"המקום האהוב על השד לדברי החלום שלי," משיב גלאהד בפשטות. "מחילות הקבר של הפניקס".
לא ממש מסתדר לי בראש שדוויל יאהב ציפור יפהפייה כמו פניקס.
מצד שני – זה קבר.
"אז בוא נלך, איש-פח" אני מתחילה לצלוע לפניו.
גלאהד מצחקק למחזה והולך אחריי.
שיצחק, לא אכפת לי.
דוויל מחכה לי.
בנוסף, לא כל יום רואים קבר של פניקס.
—
אנחנו ממשיכים ללכת, והאוויר נעשה חם יותר, כמעט מחניק.
בהתחלה אני חושבת שזה סתם בגלל המחילות הצפופות והעמוקות, אבל אז אני שמה לב—האבנים סביבנו משתנות.
הן כבר לא סתם סלעים כהים ושחוקים, אלא יש בהן גוון אדמדם, כאילו הן עברו חום עז במשך שנים.
קול "קראאן! לקלקלק.." מאחוריי גורם לי להשתנק.
"גלאהד…" אני לוחשת.
רק שזה לא יהיה מה שאני חושבת.
אני מביטה על האדמה.
סימן של זוג רגליים בעלי שלוש טפרים שקוע באדמה.
"קראאן" נשמע שוב.
"אמרתי לך, או לא אמרתי לך?" נאנח גלאהד.

המשך יבוא…