יומנה של חשפנית בודדה חלק ס״ה

חלק ס״ה
24.12.17 (המשך)

"אז כאן אתה נמצא עם החשפנית הפושעת הזאת!" קולה של מישל הרעים כרעם ביום בהיר, בעוד אנחנו נפרדים זה מזו. פניה היו קפואות כפסל שיש, נטולות כל רוגע.
"את רוצה להפריד זוג? את הורסת זוגיות? מי נתן לך רשות להניח ידיים על הגבר שלי?!" זעמה היה כמו געש מתפרץ, בלתי ניתן לעצירה. הבנתי את כאבה, אך לא ציפיתי שתדחוף אותי לרצפה בעוצמה שכזו. ראשי פגע ברצפה הקרה, והמחשבה חלפה בי – אולי זה עונשי. ראיתי את לואי, עיניו פעורות כינשוף בלילה, מביט בי בחרדה, חסר אונים, בעוד מישל מושכת בחולצתו הספוגה כאילו הייתה חבל הצלה, וגוררת אותו בחזרה הביתה.
הרופא בחן אותי במבטו החודר ושאל לסיבת הפציעה. שקר לבן יצא מפי סיפרתי שהחלקתי בעת ניקיון הבית. לאחר בדיקות שהוכיחו כי אין לי זעזוע מוח וכי מצבי תקין, שוחררתי עם תחבושת עוטפת את ראשי כמו הילה.
"מה קרה?" שאלה לילי בבהלה כשהגיעה לבקר, קולה רועד כעלה ברוח כששמעה על ביקורי בבית החולים.
"נפלתי," שיקרתי שוב, מילותיי נופלות כאבנים כבדות.
"מה? איך?"
"החלקתי כששטפתי רצפה," אמרתי, מוחה דמעות שזלגו כמו טיפות גשם על חלון. מבטה של לילי היה ספקני, כאילו ניסה לקרוא בין השורות של סיפורי.
"השוטרים הגיעו אליי," הודיתי לבסוף. עיניה של לילי התרחבו ופיה נפער בתדהמה כשסיפרתי לה את האמת. היא נותרה ללא מילים, כאילו נעתקה נשימתה.
"שוטרים עלובים! נטפלים אלינו כאילו אנחנו אשמות!" ניסתה לנחם, קולה מהדהד בחדר כמו קריאת מחאה.
לפתע, דפיקה בדלת הרעידה את הדממה. לבי, כמו מצפן אנושי, ידע מיד מי עומד מאחוריה.
"אל תפתחי, נעמיד פנים שאנחנו לא בבית," לחשתי ללילי, קולי רך כמשב רוח.
"זה לואי? אני אראה לו מה זה!" לילי כבר עמדה ליד הדלת, נחושה כסלע איתן. כצפוי, היא לא המתינה ופתחה את הדלת ברעש.
עצמתי עיניים, שומעת את קולותיהם ברקע כמו מנגינה רחוקה:
"היא ישנה. למה אתה כאן אחרי מה שעשית?!" דמיינתי את לילי, קולה חד כחרב, מתעמתת עם לואי בפתח הדלת.
"אני רוצה להתנצל," קולו של לואי נשמע חלש כמו לחישת רוח סתיו.
"מה הטעם? היא פצועה וחבולה, והכול בגללך!" לילי ירתה את המילים כחיצים מדויקים. היא ידעה שלואי קשור לפציעתי, אך כמו חברה נאמנה, לא לחצה עליי לספר לה את כל הפרטים.
"אם היא תגיש תלונה, אני אבין. תגידי לה אפילו שאשלם." קולו של לואי נשמע כמו תחינה שקטה.
"אז הכול קשור לכסף אצלכם? תלך מכאן!" הדלת נטרקה כמו מכה סופית בסימפוניה רועשת. חייכתי לעצמי, עיניי עצומות, ושקעתי לתוך שינה עמוקה כמו ים.
כשהתעוררתי, לילי כבר ניקתה את הבית. הבית נצץ כמו יהלום טרי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מטפלת בי כך, למרות שהרגשתי טוב יחסית, חרף המכה.
"או, התעוררת!" קראה בשמחה. "הזמנתי לנו אוכל, הוא אמור להגיע ממש עוד מעט. את רוצה לשתות?"
"לילי, באמת שאני בסדר," ניסיתי להרגיע, אך היא כבר הניחה כוס מים צוננים על השולחן המלבני שמול הספה, כמו אם דואגת.
"גירשתי אותו," אמרה, וחיוך קל עלה על שפתיי.
"מה בסוף עם המועדון?" שאלתי, מנסה להסיט את השיחה.
"גיא החליט לסגור. אני באמת לא מבינה מה אעשה עכשיו." עבור לילי, המועדון היה כמו עוגן אחרון בים סוער.
"את תחזרי לאבא שלך?"
"יש מצב. אני לא רוצה, אבל אולי אהיה חייבת. לא נותר לי הרבה כסף," היא הודתה, קולה רועד כמו עלה ברוח.
"את יכולה לגור אצלי לכמה זמן, עד שתמצאי עבודה חדשה," הצעתי, מושיטה יד של חברות.
"תודה על הנדיבות שלך, אבל אני אסתדר," ענתה, מסתורית כתמיד.
המשכנו לשוחח, ולפנינו נפרשה הזמנה טעימה של סושי שלילי הזמינה על חשבונה. שוחחנו על ילדותנו, על זיכרונות מתוקים ומרים, למדנו להכיר זו את זו טוב יותר, כמו שני נהרות המתמזגים לאחד.
ברגע הזה, הרגשתי שמצאתי חברה לכל החיים. חברה שתמיד תבין אותי, כי היא צועדת באותן הנעליים, על אותה הדרך המאתגרת והמפותלת של החיים.

ל'