אגדת צללי המוות – פרק 8

"לאחר שמצאו את גופתו של טומי, זרוקה סתם כך…" המשיך מר קופר בסיפורו, "פחד ובהלה אחזו בלב כל, אם כי אנו היינו אלה שחששנו יותר מכולם. נדמה שנבואת האסון שחלק עמנו טומי הייתה אמת לאמיתה… לאחר התקרית השתדלנו להתרחק כמה שיותר משלישיית היתומים, התנהגותם התפרשה אצלינו כברית מקודשת ובלתי חדירה, מאיימת משהו.
"קיימברי אומנם נהגה ההפך; היא דגלה בשיטה שונה משלנו, בכך שהייתה נוהגת להטיח בפניהם את האשמה שחשה כלפי מותו של טומי… ממה שיכולנו לראות, הם מעולם לא הגיבו להאשמותיה הקדחתניות. נהגו בה ככלב שוטה שאיבד את דרכו לרגליהם…"
"זה בטח הכעיס אותה כהוגן…" אמרה הולי בהירהור.
חיוכים מרירים עלו על פניהם של בני הזוג קופר, דארל לעומתם נותר שקט כל אותו הזמן, נוקשה כאבן על יד הולי. "קיימברי גידפה אותם ללא הרף באוזנינו,
היא מעולם לא השלימה עם מותו הפתאומי של חברינו; הייתה הולכת מידי יום אל המבנה הנטוש שלימים כונה בשם 'איזור מורט'. ראיתי אותה מבכה את שמו לילה אחד והבנתי שדבר זה חזר על עצמו מידי לילה, כשהייתה קיימברי בטוחה שאף-אחד לא רואה אותה…
יום בהיר אחד," אמר מר קופר, אוחז בידה של קיילה. "כל אנשי הכפר קמו בו בזמן משנתם, התעוררו מחלומות החושך שכמו משכו אותם מתוך זרועות הדימיון, ללא יוצא מן הכלל. כולנו יצאנו החוצה מבלי לדעת למה ומה שנגלה לעינינו, היכה בנו תדהמה;
ערפל כבד כיסה את עין השמיים, דממה דקה עברה בין כולנו ונשאה איתה צמרמורת פתלתלה, קול עמוק ומוכיח התגבש בתוכינו וכעבור דקות אחדות, הפך הוא מוצק מספיק בכדי להתגשם בעולמינו והוא פתח בדברים:
'קולות המלחמה האפילו על שנתי. קולות נואשים של איכרים שהמזל התאכזר אליהם. ילדים שמצאו עצמם קורבנות להרס ולחורבן שהבאתם במו ידיכם על האדמה שהענקתי לכם. נשים וילודים שימיהם הספורים בעולם הפכו לשעות סבל ואימה… הבטחתם שתשמרו על היושרה, ומילתם היא שאבדה בין ענני אבק הכרכרות המשוריינות וסוסי הפרשים.
הביאו אלי בחצות הליל שלושה קורבנות עבור מעשיכם הנפשעים ובתשלום זה תנוח חמתי ותסור מעליכם, ובאם לא תעשו כן – אחריב ואשמיד את כפרכם העלוב.'"
הולי גיחכה בבוז, "אתה לא יכול להיות רציני. מיהו ה'דובר האמיץ' שהסתיר את פניו מבעד למסכת ערפל, אותה בטח יצרו ענני הגשם הנרגזים?"
מר קופר ניענע בראשו לשלילה, "שום דובר חסר פחד, שום שוטה אוויל המבקש למתוח אותנו בתעלולים חסרי תוכן. היה הוא אמיתי כשם שהיו צללי המוות בהם חזו עינייך הלילה."
הולי הבליעה חיוך, לשם הנימוס והישירה מבט אל מר קופר ורעייתו, "אם כך, מיהו?"
קיילה הביטה בבעלה בזעזוע ואז נפנתה להביט שוב בהולי באומרה, "הוא התגשמות הסיוטים כולם, יציר כפיו של מכשף זקן שדאג שבני הכפר ישלמו על מות ביתו במלחמה הנוראה. הזקן עצמו הודה שהכשף גזל ממנו את השליטה, יצר לו עבד חסר פנים ששירת את האין בנאמנות…"
"אם כך…" הרהרה הולי בדבריה, נוטה כעת יותר להאמין בדברים האמורים. "הוא איבד שליטה גם על הזיכרונות שיצק ביצור. עד כי נטה להאמין שהוא העניק לכם מאדמותיו?"
הם הנהנו והולי הנהנה חזרה, "מה קרה אחר כך?" שאלה, "מילאתם אחר הוראותיו?"
"היינו צריכים להחליט אילו שלושה ילכו אל הלא נודע…" אמרה קיילה בעדינות, כאילו היא רומזת על משהו שהייתה אמורה הולי לדעת זה כבר.
הולי השפילה מבטה כעבור שניות אחדות, מבינה למה התכוונה קיילה, "היו אלה השלושה, הלא כן?"
מר קופר הנהן. "תחילה הם התנגדו בתוקף, אך אנשים החלו לאיים עליהם שאם לא יעשו כן מרצונם החופשי, ייקשרו בכוח הזרוע ויאולצו להישאר בחוץ בחצות כקורבן… הם נשאו אלינו את מבטם המעורער מאימה, אך לא היה דבר שהיה ביכולתינו לעשות למענם…"
"והם עשו זאת." השלימה הולי. "מה קרה להם?"
מר וגברת קופר השפילו ראשם כאחד, כמו לזיכרם. עד שפצתה קיילה את פיה ולחשה בקול רך ומלא חרטה: "אלו השלושה המדוברת באגדת צללי המוות…"
הולי הוסיפה להביט בהם במצח קמוט. לבסוף, הרים דארל את ראשו ועיניו ננעצו בעיניה של הולי, זו פנתה להביט בו בהפתעה.
"המכשף הזקן הצליח, לאחר שהוקרבו היתומים, לכבול את יציר כפיו במעט הכשף שנותר בו." הסביר דארל. "הוא חתם אותו לנצח בכלים קסומים כלשהם וקרא לעולם לנצור לעד את זיכרם של השלושה, אלו שאיבדו את חייהם על לא עוול בכפם." הולי בחנה את הצער בפניו של דארל, לא יכולה להחליט אם הוא כואב את כאבם של היתומים – על אף שעברו שנים רבות מאז המקרה המצער – או שמא הוא כואב על הדברים שגרר אחריו המקרה המצער…
"לאחר מכן, נפח הזקן את נשמתו והחזירה לבורא. באותה שנה חזרו היתומים להעניש את בני הכפר, לנקום את מותם ומאז ועד היום מתקיים טקס 'ליל הגבייה' בו נער או נערה בני תשע-עשרה נבחרים להתמזג עם הברק. להיהפך לצל מוות."
משנדם קולו של דארל, נדמו גם כל קולות הלילה באחת.
הולי השפילה שוב מבטה אל השולחן המהודר וניענעה את ראשה לכאן ולכאן כמסרבת להאמין, "טיילר…" לחשה.
"מה?"
היא הישירה מבט אל עיניו השואלות של דארל, "הם לקחו את טיילר."
דארל לא ענה. הוא ידע שהולי הייתה קשורה לטיילר והצטער על כך שעליה לחוות פרידה נוספת מאדם היקר לה. על כן שתק ולא אמר דבר.
שקט שרר בבית, דקת דומייה סמויה לזכרו של הנער… אך הולי לא התכוונה להשלים עם זה בשקט, לא. היא לא יכלה להאמין שטיילר נעלם לתמיד… מת. בגין עונש על מעשי הוריהם, זה לא צודק!
"היכן משכנם של צללי המוות?"
שלושה זוגות עיניים ננעצו בה בתימהון.
"הבונגיס חי ביערות," אמרה הולי, מביטה בהם בעוז. "הלוקרד במערות והקורסט בביצות, היכן שוהים צללי המוות?"
הולי המתינה עד שהשאלה ומטרתה היכו בשלושה גלים של הבנה וזעזוע, אז אמרה קיילה: "הולי את לא חושבת – "
"זה לא משנה מה אני חושבת." קטעה אותה הולי בחדות. "אני צריכה תשובה." השקט לא הופר למשך כמה דקות, עד ש –
"בקצה העיירה, באיזור מורט. ישנו מבנה נטוש בעברו האחר של שער ברזל חלוד. שם הם שוהים."
"רוברט!" קראה קיילה בבהלה.
"היא תגלה בכל מקרה, קיילה. במוקדם או במאוחר." אמר מר קופר בלב כבד. "היא עיתונאית, זה בטבע שלה. ואם כך – עדיף שתשמע זאת מאיתנו ולא ממישהו אחר."
בני הזוג קופר מאז ומעולם נהגו בה בכביתם ממש. הם היו חברים טובים להוריה ומאז אירעה התאונה, הם אף לקחו על עצמם את האחריות והדאגה כלפי הולי וג'סי ועזרו להם רבות.
הולי קמה ממקומה. "תודה לכם." אמרה וקדה קלות לאות כבוד, "על הכל." אז, מבלי להוסיף, הפנתה להם את גבה ופנתה אל הדלת.
"הולי!"
משעמדה על סף דלתם בדרכה החוצה, עצר בעדה דארל. הולי הסתובבה והביטה בו בשאלה.
"אני יודע שאת חשה מחוייבות כלפי טיילר! אך הבטיחי לי!" זעק, דמעות ממלאות את עיניו הבוהקות. "הבטיחי לי שלא תצאי לחפש אחר צללי המוות!"
הולי רק הסתובבה לאחור ויצאה לדרכה,
"זה מסוכן!" קרא אחריה דארל בייאוש, אך היא רק המשיכה מבלי לומר דבר, נחושה בהחלטתה.