יומנה של חשפנית בודדה חלק ס״ג+ס״ד

חלק ס״ג
22.12.17

חנוכה חלף, ומאז אותו יום גורלי עם אמא, לא ראיתי אותה. כמובן שהיא לא התקשרה או ביקשה סליחה – מחווה שהייתה מקילה עליי ומסייעת לי להשלים עם עצמי. לילי סיפרה לי שבאותו יום, שוטרים סמויים פשטו על המקום. היא נלקחה לחקירה במשטרה וחזרה רק למחרת. שמועות אומרות שהמועדון ייסגר, אך הכרתי את גיא – ידעתי שימצא מקום נסתר אחר לעסק שלו. בינתיים, התבקשנו להימנע מלהגיע לעבודה.
השוטרים הגיעו גם אליי. הם פשטו על דירתי, הפכו את הכול, חיפשו סמים כאילו הייתי עבריינית מורשעת. עמדתי חשופה, עירומה וצמודה לקיר בעוד קצינה מפשפשת על גופי. כשמחיתי, הם איימו לאזוק אותי ולעצור אותי בגין שיבוש חקירה. השתתקתי, מבקשת להתלבש, אך השוטרת הטיחה בי שאני בוודאי "רגילה להיות עירומה", וכי אמתין והמשיכה להצמיד אותי לקיר בעוד הם ממשיכים לחטט בדירתי.
בלי לאפשר לי להתכסות או אפילו ללגום מים בביתי שלי, הושיבו אותי על הספה וחקרו אותי בשאלות אישיות. נאבקתי לעצור את דמעותיי.
כשעזבו, הדירה נראתה כאילו שודדים פרצו אליה. הם לא רק בזזו את ביתי, הם חיללו את גופי ואת כבודי. ידעתי שהשכנים שמעו הכול, ובכל זאת לא התערבו. התמוטטתי על הרצפה, עירומה ובוכייה, לא מבקשת רחמים מאיש.
ידעתי שיום אחד יגיעו אליי, שירצו מידע. כשבחרתי בעבודה הזו, הבנתי שזה עלול לקרות. הם מניחים שאם אני חשפנית, אני גם משתמשת בסמים. האכזבה והכאב היו עמוקים.
היום הזה העלה זיכרונות מהימים הראשונים בדירה השכורה – ימים קשים שכמעט הדחקתי.
לבסוף, קמתי ממקומי. נעלתי את הדלת ונכנסתי למקלחת, מקווה שאולי המים יטהרו את הלכלוך של היום הזה.
ל'

חלק ס״ד
24.12.17

בוקר אפרורי זה הביא עמו רק מחשבה אחת – ריצה. לא שהיא מוחקת את צלקות אתמול, אבל היא בהחלט מרעננת כמו לגימה ראשונה של קפה חם בבוקר קר.
כל צעד על האדמה הרטובה הדהד בי כמו תופים עמומים. המים ניתזו לכל עבר, כאילו הרחוב כולו הפך לים סוער. רצתי, רצתי עד שנשימתי הפכה לנשיפות כבדות של קטר רכבת ישן. ואז, כמו עץ שנכנע לסערה, נעצרתי.
לקחתי נשימה עמוקה. למרות הקור, הרגשתי כאילו גופי עולה באש. אי-שקט מילא אותי, צעקה חנוקה בגרוני. ופתאום, כמו קסם, הגשם נעצר מעליי. מטרייה. יד ולואי שמגן עליי מפני הגשם השוטף.
"לואי…" שמו נשבר על שפתיי.
"את תתקררי," אמר, דאגה צובעת את קולו כשהבחין בעיניי האדומות.
"מה זה משנה בכלל," מלמלתי, כשבליבי זעקתי: 'לאיש במלא לא אכפת ממני'.
"לי זה משנה. מה קרה?" עיניו ננעצו בי, ידו אוחזת במטרייה כנגד הסערה המשתוללת.
"בבקשה, אל תשאל אותי שאלות. אני עדיין כועסת עליך!" שילבתי את זרועותיי ויצאתי מחסות המטרייה, ממשיכה לרוץ. ליבי הלם בחוזקה – מהריצה? מלואי? קשה היה להבדיל.
צעדיו הגדולים השיגו אותי במהרה. נזכרתי בחצי המרתון שלא רצתי, תוהה אם הוא הצליח. מה הסיכוי שלי מול רץ מנוסה כמוהו?
"אני יודע שאת כועסת עליי," התנשף, שיערו הרטוב נדבק למצחו. "אני יודע שאני צריך לסדר את חיי. את לא אופציה ב' בשבילי. את הבחורה היחידה שעליה אני חושב."
"ובכל זאת בחרת במישל. אני לא מספיק טובה בעיניך," סיננתי בלי להביט בו, ממשיכה לרוץ.
פתאום, כמו גל שסוחף הכול בדרכו, לואי תפס את ידי ומשך אותי אליו. גופי נצמד לשלו, ראשי הורם כדי להביט בו. עיניו הכחולות, כמו אגמים קטנים, התמזגו עם טיפות הגשם על פניו, יוצרות מראה שגרם לליבי לרקוד פעימה.
"אני לא מצליח להפסיק לחשוב עלייך," הוא לחש, קולו רועד כמו עלה ברוח. "בעבודה אני לא מרוכז, עושה טעויות בפעם הראשונה. אני בקושי מכיר את עצמי."
"מה שוות כל המילים האלה שלך? זה כואב." הדמעות שזלגו מעיניי התערבבו בגשם שטפטף על לחיי, כמו נחלים קטנים של צער.
"מצטער שלא הצלחתי לעזור לך אתמול," הוא אמר לפתע. הוא יודע על אתמול? הגשם פסק באחת, ורעד עמוק אחז בי כשהבגדים הספוגים קיררו את עורי.
"מה היה אתמול?" העמדתי פנים, קולי רועד.
"אני יודע. את לא צריכה להתגונן."
"מה אתה יודע?" ניסיתי לדלות ממנו מידע, לבי הולם בחזקה.
"שהמשטרה ביקרה בבית שלך. אני מתאר לעצמי שהם לא עשו לך חיים קלים."
"איך אתה יודע? מה אתה יודע בכלל עליי או על העבודה שלי?" שאלתי, קולי מתחדד בחשדנות.
"אני לא אומר את זה מביקורת," הוא השיב ברכות. "אני מכיר את זה מקרוב."
הרמתי את גבותיי, לא מבינה את משמעות דבריו. הרעד השתלט על גופי, שפתיי רעדו כמו עלה בסתיו. לואי עטף אותי אל חיקו, ידיו הרטובות חובקות אותי בחוזקה.
בתנועה פתאומית, הסתובבתי אליו וקפצתי עליו לחיבוק. המטרייה נשמטה מידיו בהלם – ודאי לא ציפה למחווה כזו ממני. לא עזבתי, מתנחמת על כתפו ובוכה בשקט, בעוד ידיו החסונות מחבקות אותי בחזרה, כמו מגן מפני כל סערות העולם.
ל׳